תקוות וחלופות אחרות – נטע ליבר שפר
שלמית אורן
כמי שגדלה בבית ציוני, דור שלישי לניצולי שואה, מעולם לא ערערתי או הרהרתי על קיום מדינת ישראל דווקא בארץ ישראל. נכון, למדנו בתיכון על ההצעה שעלתה בקונגרס הציוני להקמת מדינה יהודית באוגנדה, אבל זה התקבל יותר בגדר קוריוז. על כן נדהמתי לגלות בתערוכה של נטע ליבר שפר במוזיאון תל אביב (אוצרת: ענת דנון סיון) כי למעשה הועלו כ-40 חלופות שונות שעניינן היה התיישבות יהודית ממוסדת. הרגשתי שבמשך שנים הוסתרה ממני אמת חשובה. אף על פי שאני מאמינה ברעיון הציוני וגאה מאוד בהישגיה של מדינת ישראל, הופתעתי לגלות שהיתה כאן למעשה בחירה, בסוגייה שהובילו אותי להאמין שאין בה בחירה.
נטע ליבר שפר, ברית שלום, 2022. צילום: אבי אמסלם
התערוכה של נטע ליבר שפר מרשימה בשני מימדים: תחילה נתקלים בציורי הפחם העצומים, 6 מטרים רוחבם וכ-3 מטרים גובהם, הכובשים את החלל הגדול. אחר כך צוללים אל התכנים ומבינים את עומקה של עבודת המחקר שעשתה ליבר שפר. זוהי תערוכה שהציורים הם רק התוצר הסופי שלה, אולם ליבה ברעיון ומחקר. למעשה, אומרת ליבר שפר, המחקר עוד לא נגמר.
בלב התערוכה עומדת השאלה מה היה קורה אילו ההיסטוריה הייתה משנה את מסלולה ובוחרת נתיבים אחרים של קיום יהודי? היא מחזירה אותנו לצמתים שונים בתולדות העם היהודי מתחילת המאה -19 ועד אמצע המאה ה-20, סמוך להקמת מדינת ישראל, שבהם הועלו רעיונות ואף ננקטו צעדים להקמת התיישבות יהודית אוטונומית בצורת מדינה או בצורות אחרות, במקומות שונים בעולם. אלה נדחקו לשוליים על ידי הסיפור ההגמוני שעוצב על ידי התנועה הציונית.
היוזמות השונות היו מצד ממשלות ואנשי עסקים יהודים ולא יהודים שהונעו על ידי אינטרסים ואידאלים שחברו יחד. היוזמה הראשונה שליבר שפר מתייחסת אליה היא מ-1825 של מרדכי מנואל נוח הקונה אי סמוך למפלי הניאגרה ומקים שם את 'אררט', מדינה שעל פי חישוביו יכולה להכיל 6 מיליון יהודים בבנייה לגובה. היא מספרת גם על הולנדי גזען שחשב שיהיה זה רעיון טוב לקבץ את כל היהודים במקום אחד, באי מדגסקר; על הברון הירש שהאמין שבארגנטינה ימצאו היהודים פתרון; על תנועת 'עם עולם' שחיפשה את התשובות בארה"ב; על תנועת הבונד שראתה במקומיות ערך וסירבה לעקור מרוסיה וליטא לטובת קיום לא ברור בטריטוריה מזרחית; על הקיבוץ שהוקם באי קרים על ידי ראשוני המתיישבים בתל חי, ועד לרעיון האחרון שהועלה ב-1941 להתיישבות באלסקה.