הון-שלטון-כהן עליון: סיפורה של אישה עשירה אחת בירושלים ערב חורבן הבית
על ידי אושי דרמן
לא במקרה "אגדות החורבן" מופיעות בתלמוד במסכת גיטין. אסופות הסיפורים שמתארים את הריקבון המוסרי שפשט בירושלים לפני החורבן מסמלים את גט הכריתות שנכרת בין השלטון לעם, ובין האליטה המנותקת לרחוב הבוער. אלו חלחלו למטה, לכיכרות ולשכונות. האיבה בין איש לרעהו גדלה, האמון יצא לחל"ת, והשנאה וההסתה גזרו קופון פוליטי שהוביל למלחמת אחים ולחורבן. מי שרוצה להבין לעומק את המושג "אדם לאדם זאב" שיואיל בטובו ויקרא את הסיפור הקצר והמצמרר "השוליה והנגר" (גיטין נח', א') ויגלה לאלו דרגות שפל אפלות הגיעו היחסים בין אדם לחברו באותם ימים.
אנו נתמקד בסיפור שנסוב סביב אישה אחת, מרתא בת בייתוס שמה, צאצאית למשפחת בייתוס האריסטוקרטית. האלפיון העליון של ירושלים, גרסת שנת 70 לספירה. הדמיון לימינו על אחריותכם בלבד.
פנים האלטנוישול (בית הכנסת הישן-חדש) בתשעה באב, פראג, צ'כוסלובקיה, 1981 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בית התפוצות, באדיבות אלווין גילנס, ארה"ב)
מי הייתה מרתא? התלמוד מספר לנו שהיא הייתה האישה העשירה בירושלים. את דרכה לשררת הכוח ולמנעמי הכבוד היא השיגה, כמה מפתיע, באמצעות הכסף, אחרי ששיחדה את המלך אגריפס השני למנות את בעלה, יהושע בן גמלא, לכהן גדול, האיש החזק ביותר בבית המקדש. הון-שלטון-כהן עליון.
עד כמה הייתה מרתה מפונקת וחזירית? המדרש באיכה רבה מספר לנו שבזמן שבעלה קרא בתורה ביום כיפור, הגברת ציוותה על משרתיה לפרוש שטיח מהאחוזה המשפחתית עד בית המקדש כדי שרגליה לא יתלכלכו חלילה מהאדמה המזוהמת, הואיל וביום הקדוש ישנו איסור נעילת הסנדל.
אבל הסיפור שלנו מתרחש בימי חורבן בית שני – רגע לפני שכותרות הסיום יורדות על ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל למשך אלפיים שנה – ומחוץ לחומות ממתין המצביא הרומי הדגול, טיטוס, וחייליו שמכתרים את העיר ונושאים בקרבם את וירוס התרבות ההלניסטית האלילית, המאיימת על המונותיאיזם היהודי של בית המקדש.
תפילת תשעה באב בבית הכנסת. פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה, 1870 בקירוב. ציור מאת הרמן יונקר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ד"ר נחום ט. גידל, ירושלים)
תפילת תשעה באב בבית הכנסת. פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה, 1870 בקירוב. ציור מאת הרמן יונקר (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בית התפוצות, באדיבות ד"ר נחום ט. גידל, ירושלים)
העיר ירושלים בבידוד. אין יוצא ואין בא. אט אט המציאות מאחורי החומות קורסת לתוך עצמה עקב מלחמות פנימיות בין פלגים קיצוניים. האנרכיה משתוללת, ואין הסכמה לא על הנהגה משותפת ולא על פרויקטור שישליט סדר ויקבע מדיניות אחידה. כנופיות אלימות מטילות אימה על יושבי העיר, הדם נשפך ברחובות, ובשיא האירועים קיצונים מעלים באש את מחסני התבואה, שם מאופסן המזון לשעת חירום.
בעקבות שריפת מחסני המזון טבעת הרעב נסגרת על תושבי העיר. זה לא חרטא, פשוט אין מה לאכול. בעיר התחתונה אנשים גוועים ברעב, ילדים עזובים מחטטים בזבל, ואמהות נלחמות עד מוות עבור פת לחם לעוללים הקטנים. בעיר העליונה, השבעה והמנותקת, העניינים כרגיל. בינתיים.מרתא שלנו יושבת באחוזתה שבעיר העליונה, אטומה לחלוטין לגיהינום המתחולל בעיר התחתית. ברגע של חוסר מודעות קיצוני, היא מצווה על משרתה לצאת לשוק כדי לקנות עבורה סובין – מזון מעודן ויוקרתי באותם ימים. כעבור זמן מה המשרת חוזר ובפיו הבשורה: אין סולת, יש רק קמח. אם אין סולת, צורחת עליו הבוסית, תביא קמח. וכך חוזר חלילה. המשרת יוצא לשוק ובכל פעם נגמר המלאי, עד שמרתא מתפשרת ומוכנה לרדת הכי נמוך. היא מצווה על משרתה לקנות לה קמח שעורים.
אבל גם ההשפלה באכילת לחם עוני, אינה עוצרת אותה. המשרת חוזר, שוב, בידיים ריקות. אין כלום גברתי, הוא אומר בקול רועד. גם לא קמח שעורים. מלאי המזון נגמר. כיכר השוק ריקה.
מרתא כועסת. מרתה זועמת. עד כדי כך היא רותחת שהיא רצה החוצה לרחוב בלי לשים לב שהיא, אבוי, יחפה. "הייתה חלוצת נעל", מספר התלמוד, "אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול, התיישב לה גלל ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ".
