google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
 

על פני האדמה

עמית נויפלד

למיטב ידיעתי, תמימות דעים כזאת טרם חווינו. 97 אחוזים מהחוקרים שעוסקים במדעי האקלים סבורים שאנחנו בדרך לקטסטרופה – הכחדה שישית. למרות האמור, ובניגוד לכל עלילה הוליוודית מקובלת, במקום להתאחד ולהיאבק באסון המתקרב, אנחנו מתפצלים למחנות. מיעוט רעשני של מכחישי אקלים תורם רבות לשימורו של המחנה המרכזי, המדחיקים. גם בקרב המשוכנעים ניתן לזהות חלוקה גסה לשני מחנות מרכזיים. בצד אחד דוברים המאיצים בנו לקחת אחריות אישית ולשנות הרגלים מזיקים, ומנגד, דוברים שטוענים שפעולות אישיות הן חסרות תכלית, ויותר מכך, שאפילו פעולה אסטרטגית כוללת של מדינות קטנות, כגון ישראל, הנה חסרת השפעה, כל עוד מעצמות כגון ארצות הברית וסין ממשיכות בשלהן.

הסיבות לפיצול רבות. העובדה שמדובר במשבר מזדחל מסייעת להדחקה. עידן הפוסט-אמת, העובדות האלטרנטיביות והרשתות החברתיות תורמים להכחשה גורפת של המשבר. חוסר היכולת לדמיין שיתופי פעולה חובקי עולם דוחפת רבים להסתמך על שינוי הרגלים פרטי, וחוסר הנכונות לשנות את אותם הרגלים (או חוסר האמונה ביכולתם לייצר השפעה מהותית) דוחף אחרים לייחל לפתרון מלמעלה, טכנולוגי או מעצמתי.

שתי בעיות מרכזיות עומדות, לטעמי, בבסיס הפיצול. הראשונה היא שאנחנו מנסים להתמודד עם המשבר הלא נכון. השנייה, חשובה לא פחות, היא שטרם מצאנו את הדרך לספר את הסיפור שאיש לא רוצה לשמוע, ולעשות זאת באופן שיניע אנשים, מתוך חדווה, אל עבר השינוי הנחוץ. בחודשים האחרונים אני מנסה לפתור את הסוגיה השנייה, ומשתעשע עם קובץ שנושא את השם "לא ספר אקלים – מדריך קצר לאופטימיות זהירה" (עד כה, יש להודות, ללא פריצת דרך מרשימה). בינתיים, וכפי שמומלץ לעשות תמיד בעת מחסום כתיבה, אני משתדל לקרוא כמה שיותר אודות הנושא, וממש לאחרונה סיימתי את ספרו של סר דיוויד אטנבורו 'על פני האדמה', שיצא לאור בהוצאת רדיקל (גילוי נאות: אני נושא משרה ללא שכר בהוצאה).

להמשך הכתבה

slow.jpg
sop-resize-400-עמית נויפלד 1-3.jpg