פרידה קאלו
ד"ד גילי חסקין
הטיול הראשון שלי למקסיקו סיטי היה מ-1988. לא ביקרנו אז במוזיאון של פרידה קאלו. דיברנו הרבה על בעלה, צייר המוראלים הנודע דייגו ריברה. הזכרנו כמובן את פרידה, אבל רק בהקשר של "רעייתו של"....
כעבור מספר שנים, יצא לאקרנים הסרט "פרידה" וטרף את הקלפים. מטיילים החלו להגיע למקסיקו סיטי והזכירו את פרידה קאלו, לא רק לפני צייר מוראלים כמו ריברה, אוסקורו וסיקיירוס, אלא גם לפני הפירמידות של טהוטיהואקן....
פרידה קאלו הייתה אישה מרשימה. חזקה. יפה. מוכשרת. מורדת. אמיצה. בנוסף לכך, היא היתה בעלת הכרה לאומית מקסיקנית, קומוניסטית ופמיניסטית ויותר מכל, ציירת גדולה. אישיותה רבת הפנים, שהצליחה להתמודד עם טרגדיות גופניות ורגשיות ועם סיפור אהבה בלתי אפשרי, הונצחה במו ידיה בעשרות פורטרטים עצמיים. המקום הטוב ביותר לחוות את יצירותיה הוא ב'בית הכחול' ( La Casa Azul) - היום המוזיאון על שמה ופעם ביתה ובית הוריה בשכונת קויואקן (Coyoacán) שבמקסיקו סיטי.
פרידה נולדה ב-1907, לצלם ידוע, ממוצא גרמני, כנראה יהודי, שהיגר למקסיקו, שם נשא לאשה את מתילדה קלדרון, מקסיקנית ממוצא מעורב (מסטיזו: אמרינידי- ספרדי). קאלו ספגה בביתה חינוך, ששילב פתיחות ליברלית ונטיות בוהמיות (מצד אביה), עם מסורת שמרנית וקתוליות אדוקה (מצד אמה).
סביר להניח שלאופי העצמאי, המרדני ובעל הנטיות הדרמטיות של פרידה קאלו, תרמה לא מעט התקופה הסוערת והמעניינת בה נולדה, אל תוך המהפכה המקסיקנית, כאשר העם התקומם נגד הרודן פורפיריו דיאז (Porfirio Díaz) ורוחות חדשות של רנסנס תרבותי כלכלי וחברתי החלו נושבות בארץ מולדתה. נראה כי רקע זה עיצב את דעותיה הפוליטיות. היא הזדהתה ותמכה לאורך חייה הבוגרים במהפכה הקומוניסטית.
את אופייה הסוער עצבו כמובן, גם חינוכם והגנטיקה השונים כל כך של הוריה. מן הסתם גם שנות ילדותה ונעוריה, רבות הסבל. ב-1913, חלתה קאלו בשיתוק ילדים , דבר שגרם לאחת מרגליה להיות קצרה יותר ומפותחת פחות. מחלת הפוליו היתה השלב הראשון בביוגרפיה מלאה בייסורים וכאב.. השלב השני, והמכריע כנראה אף יותר, היתה התאונה הטראגית שקאלו עברה כשהיתה בת 18. אוטובוס בו נסעה מבית הספר שלה לביתה התנגש בחשמלית. מוט ברזל שהתפרק מכלי הרכב חדר לרחם שלה, והיא הושלכה לקרקע מלאה ברסיסים ודם.
לאחר התאונה, שכבה קאלו ככמה חודשים במיטתה. אולם היא לא נכנעה לכאביה ולא ביכתה את מר גורלה, אלא השקיעה את זמנה בציור, על גבי כן שאביה התקין על מיטתה. היא ציירה בעיקר את עצמה, תוך כדי התבוננות במראה.
עם החלמתה, פנתה לאמן המקסיקאי הלאומי דייגו ריברה (Diego Rivera), בבקשה שיראה את עבודותיה ויגיב עליהן. ריברה, איש גדול ומגושם, מבוגר ממנה בעשרים שנה, ביקר בבית הוריה של קאלו, כדי לראות את הציורים, וביקורי הביקורת האלו הפכו במהרה לתחילת הרומן בין השניים.
הם נישאו בשנת 1929. היו שמציגים את נישואיהם כאהבה גדולה (על קירות ביתה מופיעים הציטוטים כמו: "דייגו היה הכול... הילד שלי, המאהב שלי, היקום שלי"). "המשפחה שלי אומרת שזה כמו פיל שמתחתן עם יונה", הכריזה קאלו, שלא עמדה בפני הכריזמה של מי שנחשב אז לגדול ציירי מקסיקו ונפלה לזרועותיו. אחרים הצביעו על כך שלאחר הנישואים, סילק ריברה את כול חובותיה של משפחת קאלו. זאת ועוד, באותה תקופה, נישואים לאמן מפורסם, היו עבור אשה בת 20 בבחינת מפתח לדלת. בשנות ה־30 היו מעט מאוד נשים שנודעו כאמניות. זו היתה חברה שנשלטה על ידי גברים, בייחוד בקרב המפלגה הקומוניסטית שקאלו וריברה השתייכו אליה.
קשה היה שלא להתפעל ממנה, מאישיותה ומהחוש האופנתי שלה. היא אספה את שיערה בשתי צמות על ראשה, התקשטה בפרחים, ענדה תכשיטים ועגילים ושרשרת זהב מעל בגדים רקומים, נהגה להתעטף בצעיפים, ללבוש חולצות משי ולהתהדר במגפיים, ועם זאת, לא מרטה את חתימת השפם שלה ואף לא את גבותיה העבותות המחוברות. השמלות שהיא בחרה ללבוש העמידו אותה באור חריג. היא ראתה בלבוש הזדמנות להביע אמירה חברתית וערכית. באותן שנים, האליטה הביטה לכיוון אירופה והוליווד מבחינת אופנה ותרבות; קאלו בחרה ללבוש שמלה שמקורה באזור טיחואנה ( (Tijuanaשבצפון מקסיקו. ראשית, זו שמלה "מאד מקסיקאית" למראה. שנית, החברה הילידית של אזור טיחואנה היתה מטריארכלית. לכן, זו גם שמלה שמסמלת באופן מובהק את ההשקפה הפמיניסטית של קאלו .
היאעשתה מאמצים גדולים ומוצלחים להסתיר את נכותה. היא עברה 32 ניתוחים, אך מעולם לא התגברה על פציעותיה. בשנים שלפני מותה, היא אפילו נאלצה להשתמש דרך קבע במחוך האורתופדי ורגלה נכרתה. כדי להקל את הסבל היא התמכרה לאלכוהול ולסמים משככי כאבים וידעה סבל נורא.
חיי הנישואים שלה ידעו תיסכולים, כמעט כמו נכותה. היו אלה נישואיו השלישיים של ריברה וגם לאחריהם המשיך לקיים מערכות קשרים נוספות עם נשים. "ככל שאני אוהב אותה יותר", יתוודה, "כך אני רוצה לפגוע בה יותר". והוא פגע בה, פעם אחר פעם. והיא סלחה לו, פעם אחר פעם. ביולי 1935 כתבה לו: "הקשרים עם נשים קלות דעת, עם 'מורות לאנגלית', עם 'דוגמניות צועניות', עם פקידות בעלות 'כוונות טובות', עם 'שליחות מוסמכות ממקומות רחוקים', הם רק בגדר פלירטוטים, וכי בלב-לבנו אתה ואני אוהבים זה את זה מאוד". למרות זאת פרידה התלוצצה במרירות ששתי תאונות קשות התרחשו בחייה: תאונת הדרכים והנשואים לריברה.
כל מחשבה, כל רגש, התבטאו על בד הציור ובגופה. את הקוליברי, סמל לאהבה, ביטוי לזוגיות, ציירה מת. ואת שיערה הכהה, העבה, הנשי כל כך, גזזה פעמיים, אחרי שגילתה שבעלה לא בחל גם באחותה כריסטינה (1934) ובעקבות החלטתה לשים קץ לנישואיה עמו ולהתגרש (1939). ב"זיכרון", ציור שעליו עבדה בין שני האירועים, היא מופיעה מסופרת למשעי, כאות אך גם כבחירה בעצמאות. גזיזת השיער הייתה אקט של כוח ונחישות, של ויתור מרצון על יופי ונשיות. קאלו, מצידה, לא התנזרה מגברים אחרים ובניסיון למצוא את זהותה, היתה מעורבת ביחסים לסביים. ריברה כעס על בגידותיה של פרידה ובאחד מציורי הקיר המפורסמים שלו, בארמון המלכותי (Palacio Real) שבמקסיקו סיטי, הציג את פרידה כזונה אצטקית. ב-1939 התגרשו בני הזוג, אך חזרו ונישאו כעבור שנה. היא הרתה לריברה פעמיים, ובשתי הפעמים החליטה להפיל את ולדה, לאחר שכנראה הבינה כי הילד ירחיק ממנה את האמן האגוצנטרי לתמיד.
ציוריה של פרידה קאלו, המוצגים במוזיאונים רבים בעולם (למשל מוזיאון דל בריו בניו יורק), נחשבים כמייצגי האמנות המודרנית המקסיקנית. קאלו ציירה בסגנון שהדגיש את התרבות המקסיקנית העממית, וכולל אלמנטים מהאמנות האינדיאנית הדרום-אמריקנית, בצד אלמנטים פנטסטיים. ציורים אלו משלבים את ייסורי הגוף והנפש של האמנית, את סגנון תקופתה ואת הסגנון האתני-התרבותי של תושבי המדינה.
בחייה נחשבה לאמנית שולית, בין היתר משום שבעלה האפיל עליה, הן ביחסי הציבור שלו והן בכריזמה שסייעה לו לקדם את שמו כאמן. ריברה, שסיפר מחדש את הנרטיב הסוער של תולדות מקסיקו בציורי קיר שפיארו מבני ציבור ברחבי הבירה, האפיל על פרידה מכל בחינה. מה גם, שידע לייחצן את עצמו היטב. קאלו, שחיתה אז בצלו, היתה הרבה פחות ידועה ממנו, ויצירתה היתה שונה מיצירתו בתכלית. קאלו לא הסתכלה החוצה לעבר ההיסטוריה, אלא השתמשה באמנותה כדי להתמודד עם חייה.
המבקרים והתקשורת התייחסו אליה בהתנשאות. תמונותיה נמכרו תמורת מאות דולרים - סכומים שלא הספיקו לפרנס אותה בכבוד. תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ מולדתה היתה ב-1953. היא הגיעה לערב הפתיחה באמבולנס, ונישאה על אלונקה. איש לא יכול היה לשער איזה מהפך יחולל הזמן. נראה שכיום, הפופולריות של קאלו מאפילה על זו של ריברה. גם קאלו וגם ריברה הם חלק יסודי מהתרבות הוויזואלית במקסיקו, אבל קאלו כיום מפורסמת יותר מריברה.. השקפתו של ריברה על ההיסטוריה של מקסיקו, אף שבתקופתו היא נראתה מהפכנית ומקיפה, נראית פחות משמעותית, מול נושאיה האוניברסליים יותר של קאלו. העולם עבר הלאה, אך נושאי הרגש שבאים לידי ביטוי ביצירותיה של פרידה, כמו כאב, בגידה, בדידות, משפחה - נותרו על כנם.
