google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
top of page

אני מקיימת עכשיו

דנה גלרטר

אני זוכרת רק 3 פעמים שבהן לא נרדמתי בלילה בגלל מחשבות. הפעם הראשונה הייתה לפני 8 שנים כשקראתי את הספר ״דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים״ (כותרת משנה: קורס מזורז בלכידת הזדמנויות). זה עבד – תוך כדי הקריאה, ורגע לפני השינה, עלה לי רעיון מופלא – איך להפוך את הביגודיות של ויצו לחנויות אונליין משגשגות. הנה ההזדמנות שלי ללכוד הזדמנות. ההתרגשות לוותה בכאב עמום בחלל הבטן וידעתי שהוא יעבור רק אם אכתוב את הרעיון שלי לפרטי פרטים, מה שאכן עשיתי לבסוף. בבוקר קמתי והמשכתי בחיי כאילו דבר לא קרה. האפיון המסודר והתוכנית העסקית שוכבים עד היום במגירה. ספרי עזרה עצמית יכולים, מסתבר, לקחת אותך רק מרחק מסוים.

הפעם השנייה הייתה לפני שנה. החלטתי שאני רוצה להגיש מועמדות לתואר שני בלימודי קיימות באנגליה וניסיתי לחשוב איך אני מממנת את החלום החדש. הרעיון המבריק שהדיר הפעם שינה מעיני (ונוחות מחלל הבטן), היה לכתוב מכתב ללנה דנהאם, (תסריטאית, שחקנית ופעילת אקלים). שיתפתי אותה בעובדה שהיא מהווה השראה עבורי, ושאני מעוניינת להיות הנציגה שלה בעולם בכל הנוגע לטיפול במשבר האקלים. כל הטוב הזה ידרוש ממנה השתתפות צנועה של 20,000 פאונד בשכר הלימוד שיכשיר אותי לתפקיד. השקעתי בכתיבת מכתב, שלדעתי היה גורם לכל אדם בעולם לבצע מיידית את העברת הסכום המבוקש, וכפי שאתם בוודאי יכולים לנחש, הוא מעולם לא נשלח.

בשני המקרים האלו בבוקר היו יותר סיבות למה לא לשלוח את המכתב ללנה דנהאם או לפנות לויצו ולהציע להם את התוכנית שלי. המוטיבציה הגיעה בלילה ונעלמה עם עלות השחר.

להמשך הכתבה

slow.jpg
דנה-גלרטר-268x210.jpg
bottom of page