google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
 

גורילות בערפל

ד"ר גלעד (גילי) חסקין, מדריך טיולים 

תמונות: גילי חסקין 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מפגש עם גורילות הוא חוויה בלתי נשכחת. ביקור בפארק הלאומי "הרי הגעש" (Parc National des Volcans), שברואנדה, או בפארק הלאומי מהינגה (Mgahinga) שבאוגנדה.


המטייל, שפסע קודם במשעולי יער הגשם ההררי של אפריקה המרכזית, התבונן באדים העולם מהצמרות הירוקות, הסתקרן כשראה קנים של גורילות על הקרקע, התעודד כשנתקל בגללים טריים, עצר את נשימתו נוכח היצורים המרהיבים הללו. חבורה של קופי ענק, אנושיים למחצה, ניצבים מולו, במרחק של מטרים ספורים. נקבה מניקה, צעירים מתאמנים במשחקי מלחמה, צעיר אחר מנסה את כוחו בטיפוס, זכר צעיר שבוחן את כוחו מכה באגרופיו על חזהו ובצד, עומד זכר ענק, בעל גב כסוף, בתנוחה של מנהיגות, שמבהירה גם להם וגם לצופה, מי כאן הבוס. המטייל מוצא את עצמו מהרהר גם בנפלאות הטבע וגם במחשבה על אבות אבותינו, שהתפצלו מייתר קופי האדם. לאילו נלווים בדרך כלל, הרהורים נוגים על האדם שהרג ביצורים מופלאים אלו בלי רחמים ועל האשה שהקדישה את חייה כדי לחקור אותם ואחר כך כדי לשמור עליהם. ד"ר דיאן פוסי (Dian Fossey), שבילתה שמונה עשרה שנה ביערות הגשם ההרריים של אפריקה המרכזית.חוקרת הגורילות המפורסמת, שהרואנדים כינו אותה 'נייראמאצ'בלי' (Nyiramachabelli) – מילולית: "האישה שחיה לבדה על ההר" - מוכרת בכל העולם בשל המאבק ההרואי שלה לשמר, להגן ולחקור את גורילות ההרים. 


בשנת 1963הגיעה דיאן פוסי (Dian Fossey), למסע ספארי ראשון באפריקה. במהלכו היא ביקרה בשניים מהמקומות שעתידים היו לשנות את חייה: הראשון היה הר מיקֶנוֹ (Mikeno) במזרח קונגו, שם ניהל הזואולוג ג'ורג' שָאלֶר (Schaller), אשר ערך מחקר שדה מקיף, על גורילות ההרים. המקום השני היה ערוץ אולדובאי (Olduvai) שבצפון טנזניה, שם פגשה בד"ר לואיס ליקי (Louis Seymour Bazett Leakey‏), שזכה להכרה בזכות עבודתו בתחום התפתחות האדם ביבשת אפריקה. כעבור שלוש שנים, פנה אליה ליקי והציע לה לצאת למחקר ארוך טווח כדי להשלים את מחקריו של שאלר.


בדרכה לקונגו עברה בתחנת המחקר "גומבה", שם נפגשה עם ג'יין גודול, חוקרת השימפנזים, במטרה ללמוד את שיטות איסוף המידע שבהן השתמשה ואימצה רבות משיטות המחקר שלה. בעיקר את הגישה שמעודדת התקשרות רגשית עם מושאי המחקר . 


בשל אי היציבות הפוליטית וההפיכות בקונגו, כחצי שנה לאחר שהחלה בעבודתה, נאלצה פוסי לעזוב את המדינה ולהעתיק את מחקרה לעברו האחר של יער וירונגה, אל רואנדה,\. היא קבעה את מקומה בפארק הלאומי 'הרי הגעש' (Parc National des Volcans) וייסדה את מרכז המחקר 'קריסוקה' (Karisoke במשך 18 שנים ניהלה פוסי מחקר יעיל על גורילות  מבסיסה שבהרים, בגובה של 3,000 מטרים מעל פני הים. היא נאבקה בפחד גבהים במדרונות תלולים והתמודדה עם מחלות, גשמים עזים, וציידים ללא רישיון . 


במהלך עבודתה ברואנדה, ניהל רומן עם צלם ה'נשיונל גאוגרפיק' בוב קמפבל (Bob Campbell), שהבטיח לעזוב למענה את אשתו. כעבור שנה בה עבדו יחד בקאריסוקה, הזוג נפרד, על רגע הקדשת חייה לחקר הגורילות ורצונו של קמפבל להתפתח לאפיקים חדשים ולשקם את נישואיו. ב-1970, כאשר שקדה על לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קמברידג', גילתה שהיא בהיריון והחליטה לעבור הפלה. לימים הסבירה: "אינך יכולה לככב על שער מגזין הנשיונל ג'אוגרפיק ולהיות בהיריון".


פוסי הוסיפה רבות לידע על הגורילות. כמו שאלר לפניה, פוסי הוכיחה כי הגורילות אינן תואמות לדימוי האכזרי שיצר לגביהן האדם, שמקורו בתיאורי החוקרים הראשונים מהמאה ה-19, שבו הוצגה הגורילה כמפלצת אכזרית, מטורפת וצמאת דם. תוך חודשים ספורים הצליחה לתקשר עם הגורילות באמצעות חיקוי הבעות הפנים, שפת הגוף והשמעת קולות. בשנת 1970 הופיעה תמונתה על שערו של המגזין רב המכר 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. התצלום שבו גורילה זכר בוגר, נגע בידה, עורר התרגשות רבה בקרב חובבי הטבע בעולם כולו.  ספרה של פוסי, "גורילות בערפל" (Gorillas in the Mist) , היה לרב מכר. אויביה העיקריים היו הציידים הבלתי חוקיים (poachers) שנהגו להרוג גורילות לפרנסתם, ומכרו את ראשיהן להכנת פוחלצים, ואת כפות ידיהן כמאפרות למזכרת. בערב ראש השנה של 1977, הגורילה האהוב עליה, דיג'יט (Digit), זכר בן 12, נהרג על ידי ציידים לא חוקיים. הוא הגן על קבוצה של גורילות מפני ששה ציידים וכלביהם. הוא הצליח להרוג את אחד הכלבים ואפשר ל-13 חברי קבוצתו להימלט .הוא נלכד וכפות ידי נכרתו, כדי לייצר מהן מאפרות. 


לאחר שהתאוששה, החליטה למקד את מאמציה בשימור הגורילות ובמלחמת חורמה בציד הבלתי חוקי. היא סבלה במהלך שהותה באפריקה קשיים עצומים, פיזיים ונפשיים. היא, חלתה, שברה את הקרסול, נפלה בשבי המורדים הקונגולזים, כנראה נאנסה, אבל נמלטה מן השבי, שבה לעבוד והמשיכה לחקור ולתעד בפירוט עצום את חיי הגורילות  .


אהבתה של פוסי לגורילות "שלה", (כך כינתה אותן), הביאו אותה לכדי קרבה רגשית יוצאת דופן אליהן. אולם, מסירותה לגורילות עוררה עוינות מצד כמה מבני האדם שעבדו עמה, פוסי נהגה לירות בבקר, לשרוף את בקתות הציידים ולאיים על ילדי הרועים שיסתלקו משטחי המחיה של הגורילות . כאשר ראתה את הגורילות שאהבה נרצחות, היא בחרה צד ולא נותרה לעמוד מרחוק כחוקרת אקדמית. זה הרגע שבו נחשף פן מיליטנטי ולוחם באופייה. מבחינתה, פוסי "מינתה" עצמה לאחראית בלעדית לחיי הגורילות, וסברה כי כל האמצעים כשרים כדי להגן עליהן . כאשר פוסי תפסה צייד כזה היא נהגה לערוך לו "משפט שדה", למרוח את פניו בגללי גורילות ולבעוט באשכיו. 


בשל כך קמו לה מתנגדים רבים, כולל בשלטון הרואנדי. את דממת ערב חג המולד של שנת 1985 בפארק הלאומי 'ולקנוס' שברואנדה החרידה רק צעקתה האחרונה של דיאן פוסי. אלמוני פרץ לבקתת היער שלה ורצח אותה במכות מצ'טה (סכין ארוכה). סיפור הרצח נותר תעלומה לא פתורה עד היום. העימות בין פוסי לציידים, הוא כנראה שהוביל לרציחתה. 


על קברה שביער וירונגה, הצמוד לזה של דיגיט אהובה, נכתב:


"איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה.
נוחי בשלום, חברה יקרה. מוגנת לעולמים, באדמה קדושה זו.
כי כאן הוא ביתך, לכאן את שייכת.
אַת, האשה הבודדה ביער, אהבת את רואנדה ונתת את חייך למען הגורילות בווירונגה.
מרכז קָריסוֹקֶה שהקמת העניק לך שלווה ואהבה,
אותן אי אפשר למחות באמצעות שום סכין ."

 


למאמר המלא- 

sop-resize-400-גילי חסקין.jpg