איך אומרים “וויסקי” ביפנית?
כתב: ליאור שדמתי












וויסקי מיוצר ביפן כבר שנים רבות, אך מסתבר שהוויסקי היפני נולד דווקא כחיקוי מוצלח לוויסקי הסקוטי. כמו מרבית הדברים בהם נוגעים היפנים, גם כעת הם עושים זאת ברצינות מופתית ובכישרון מעורר השתאות.
בעוד שסקוטלנד מזוהה יותר מכל כבירת הוויסקי המסורתי, כיום מיוצר המשקה, בין היתר, גם בארה”ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד והודו. עם זאת, נראה כי המדינה המובילה בייצור הוויסקי העדינים והאלגנטיים ביותר היא דווקא יפן.

ביג אין ג’פאן
סיפורנו מתחיל לפני כ 1300 שנים, כשהיפנים למדו את אומנות הפקת המשקאות החריפים. ה”ליקר” היפני הראשון הופיע בדמות של תזקיק אורז, שנקרא לימים “סאקה” (Sake), הרבה שנים לפני שהוויסקי היפני הגיח לראשונה לעולם. הסאקה שימש את היפנים במרוצת השנים הן כמשקה משיחי בטקסים ובחגים דתיים, והן כמשקה אלכוהולי בברים ובמסעדות.
ככל הנראה, היו אלה האמריקנים שהביאו את הוויסקי ליפן באמצע המאה ה 19, אך הוויסקי היפני האיכותי נולד וצמח בעצם בסקוטלנד. הקרדיט להצלחת הוויסקי היפני שמורה לשני בחורים צעירים- האחד שינג’ירו טורי (Shinjiro Torii), יבואן משקאות חריפים, שהפנים את העובדה כי כדי להתפרנס ממכירת אלכוהול ליפנים, יש לייצר משקאות אלכוהוליים שיתאימו לחיך המקומי. היבואן המלומד רקח תערובות שונות שהיו מבוססות על משקאות מיובאים מאירופה ואותם מכר בחנות שלו. טורי אף ייצר בעצמו יין הדומה לפורט והקים את מזקקת קוטובוקיה (Kotobukiya)  בימאזאקי, פרבר של קיוטו, הידוע בזכות איכות המים שלו. אלכוהול אמנם היה מצרך מבוקש וידוע ביפן של אותם הימים, אך וויסקי היה משקה זר ולא מוכר ליפנים. כאן מצטרף הבחור השני לסיפורנו- מאסאטאקה טקטסורו (Masataka Taketsuru), סטודנט לכימיה אורגנית, צעיר בן 25, שנשלח מאוסקה לגלזגו ע”י מעסיקו, יצרן סאקה גדול ביפן, על מנת ללמוד את רזי ייצור הוויסקי הסקוטי. מעסיקיו של טקטסורו השכילו כבר בתחילת המאה ה 20 להבין כי הוויסקי הוא מוצר אשר שווה להשקיע בו זמן, ממון ומחשבה עתידית רבה.
טקטסורו היה נצר לשושלת ענפה של יצרני סאקה ובעל ידע רב בכימיה. כשהגיע לגלזגו, הוא נרשם לחוג לכימיה באוניברסיטה, לקורסים בזיקוק, וניסה גם להתקבל כשוליה אצל אחד מגדולי המזקקים. בסקוטלנד שאחרי מלחמת העולם הראשונה, התגלגל היפני הצעיר, עם מפה שקנה בתחנת הרכבת, בין המזקקות וביקש מקום ללמוד בו. בשיטוטו ברחבי אזור ה”ספייסייד” הגיע למזקקת לונגמורן ושם פתחו בפניו את הצוהר לעולם הוויסקי.

הכל נשאר במשפחה
לאחר כחמש שנים בסקוטלנד, טקטסורו שב ליפן ועם חזרתו החל לעבוד כמהנדס ראשי בחברה שהתמחתה בייצור חיקויים אלכוהוליים. כמובן שטקטסורו היה מתוסכל מאוד למצוא עצמו מייצר תחליפים זולים ומהירים לוויסקי, והבין כי אם ברצונו להגשים את חלום ייצור הוויסקי היפני עליו לעזוב את עבודתו, וכך עשה. חודשים ספורים לאחר התפטרותו קיבל טקטסורו הצעה מעניינת- באביב 1923 אדון טורי הציע לו להצטרף לחברה והשניים שיתפו פעולה יחדיו. באותה השנה החברה הייתה כבר גדולה ומבוססת מספיק על מנת להתחיל בפרויקט יקר, מורכב וראשון מסוגו- ייצור “וויסקי אמיתי” ביפן. את המזקקה הוחלט להקים בכפר קטן בשם ימאזאקי (Yamazaki), הנמצא מחוץ לקיוטו בואכה אוסקה. באוקטובר נרכשה הקרקע ובניית מזקקת הוויסקי הראשונה ביפן יצאה לדרך. בפעם הראשונה החל טקטסורו ליישם את כל אשר למד במהלך שהותו בסקוטלנד, כולל תכנון מפורט של המזקקה. למעט מספר חלקים שיובאו מסקוטלנד, כל המזקקה נבנתה ביפן, כולל דודי הזיקוק שיוצרו ע”י בעלי מלאכה באוסקה. באחד באפריל 1929 הושק הוויסקי היפני הראשון שנקרא White Label, פרי עמלם המשותף של טורו וקטסורו.
טקטסורו וטורי, כאמור, שיתפו פעולה עד שנת 1934 כשבאותה שנה החליט טקטסורו לנתק את השותפות ולייסד את חברת דאיניפונקאג’ו (Dainipponkaju) ,שלימים שינתה את שמה לניקה והפכה למתחרה הגדולה של מזקקת קוטובוקיה של טורי, אשר שינתה גם היא את שמה, לסנטורי. טקטסורו הוא למעשה ה”אבא המיתולוגי” של הוויסקי היפני, אך יתרה מזאת, הוא היה הראשון אשר סלל את הדרך לעולם החדש של הוויסקי והוכיח כי ניתן לייצר וויסקי משובח לא רק בסקוטלנד, אלא גם במדינות נוספות. הוא היה הראשון לפרוץ את חומת העולם הישן של הוויסקי ובזכותו יש לנו את העולם החדש של המשקה המיתולוגי המרתק והמסקרן.
כיום, ניקה וסנטורי הן שתי החברות הגדולות, והיריבות המרות ביותר בשוק היפני. היריבות ביניהן היא כה גדולה ושורשית, עד כדי כך שניקה של טקטסורו וסנטורי של טורי לא מספרות זו על מייסדה של השניה, ואף אחת לא נותנת קרדיט לרעותה בשום צורה שהיא. המזקקות מעדיפות לעתים לערבב וויסקי סקוטי בבקבוקיהן מאשר לשתף פעולה כשצריך. למשל, כשמייצרים וויסקי בלנדד, או Pure Malt וכשזקוקים ללא מעט סינגל מאלטים להרכב הממסך וכדי ליצור עומק ומורכבות עשירים במיוחד כמו בוויסקי סקוטי.

שנות ה-80 העליזות
בתקופת מלחמת העולם השנייה לוויסקי היה תפקיד חשוב: קציני הצבא והצי שתו כל-כך הרבה וויסקי, עד שהמזקקות קיבלו מעמד של מפעלים צבאיים: דלק, שעורה וחומרי גלם אחרים היו זמינים להן בכל זמן, בשעה שאזרחי יפן ורבים מחייליה- מתו ברעב. היו אלה שנות השמונים של המאה הקודמת בהן וויסקי בכלל, ו-וויסקי יפני בפרט, החלו לצבור תאוצה אדירה בשוק המקומי ביפן. היפנים החלו לשתות וויסקי והיצרנים המקומיים הבינו את הפוטנציאל האדיר הטמון במשקה וגייסו למשימה את כל הכוכבים שניתן להעלות על הדעת- אפילו שון קונרי, הסקוטי הגאה, שעל ידו מקועקעת הכתובת “סקוטלנד לנצח” נראה לוגם להנאתו וויסקי יפני בסרטון פרסומת.
קהל היעד של הוויסקי היפני באותם ימים היה אך ורק השוק היפני המקומי, שוק הידוע באהבתו הרבה לאלכוהול. למרות ההצלחה הרבה של הוויסקי היפני ביפן, איש לא חשב אז על האפשרות למכור את הוויסקי מחוץ לגבולות המדינה ואכן, מלבד היפנים, איש לא הכיר את הוויסקי אותו הם מייצרים. את אותן הפרסומות בהם כיכבו שון קונרי ורבים וטובים אחרים- איש במערב לא ראה. עד שנות התשעים של המאה שעברה, היפנים כולם, פחות או יותר, שתו וויסקי. לרוב היה מדובר במשקה מדולל במים, שלעיתים אפילו נמכר בבקבוקי פלסטיק זולים, אבל הוא היה זמין בכל מקום.

The Judgment Of 2001
בשנת 2001 זכה מותג הוויסקי “יואיצ’י 10” של מזקקת ניקה בפעם הראשונה בתואר “הטוב שבטובים” של ה-WhiskyMagazine . התבוסה שהנחיל המוצר הלא מוכר הזה לטובים שבמשקאות סקוטלנד, עוררה תדהמה ונתנה את הגושפנקא לתחילת המהפכה בגישה לוויסקי היפני. עד אז היה השוק היפני שוק סגור, ששתה פחות או יותר את כל מה שיפן ייצרה והעולם כמעט ולא הכיר את הנושא.  כיום, המוצרים של סנטורי וניקה - כמו גם מזקקות קטנות יותר, מוכרים היטב מחוץ ליפן. לא מעט מהמשקה הזה מיוצר לצריכה מחוץ לגבולות המדינה והשווקים הטובים של ארצות הברית ובריטניה מקבלים אותו היטב.
מותגים שמומלץ להכיר
לארץ מגיעים באופן סדיר, רק מוצריהן של שתי הענקיות, ניקה וסנטורי.
סופר ניקה
בלנדד וויסקי יפני קליל, עם קצת עישון וריחות המזכירים ווניל ואגוז חרוכים. מלווה בעוקצנות קלה בגרון ויבש בסיומת. מזכיר, ללא ספק, סקוטש בסיסי.

ניקה “פיור-מאלט” לבן
המאלט מורכב מוויסקי ממזקקת יואיצ’י של ניקה בשילוב, מאלט סקוטי מהאי איילה. מעושן קלות בניחוחו ובטעמיו, כמקובל בוויסקי המגיע מאיילה. הסיומת ארוכה עם מרירות מענגת.

ניקה מהחבית 
הוויסקי המורכב ממאלטים משתי המזקקות של ניקה, זו שביואיצ’י וזו שבמיאגיקיו, בתוספת גריין-וויסקי יפני תעשייתי. הצבע כאן הוא זהוב ועמוק. בפה הוויסקי עבה, שמן מאוד ורחב. אחוזי האלכוהול הגבוהים להפליא (51.4%) מאתגרים לא מעט את החיך.

ימאזאקי סינגל-מאלט 12 שנים
הטעמים שנחרטו בזכרוני מהימאזאקי 10, אשר אינו נמכר יותר בארצנו, העלו את רף הציפיות מאחיו הבוגר- ימאזאקי 12 שנים. שלושה סוגי חביות עץ אלון משמשים כאן ליישון הוויסקי הזה: צרפתי, אמריקאי וספרדי. התוצאה מעודנת למדי, יחסית לשאר המשקאות שנטעמו. הטעמים עדינים, אך עם זאת מאוד מורכבים- ניתן לחוש בטעמי השרי מהחביות לצד סיומת ארוכה.
 
היפנים על המפה
כחלק מהשינויים המתחוללים בעולם הוויסקי בשנים האחרונות, ניתן לזהות מגמה מעניינת בה ההגמוניה של יצרניות הוויסקי הקלאסיות – סקוטלנד, אירלנד, קנדה וארה”ב הולכת ומתערערת. בדיוק כמו בעולם היין בו ניתן לחלק את המדינות ל”עולם ישן” ולמדינות “עולם חדש”, כך גם בעולם הוויסקי ניתן לזהות מדינות אשר ייצור הוויסקי בהן הינו חדש יחסית. בראש הרשימה של אותו עולם חדש, עומדת בגאווה “ארץ השמש העולה” עם וויסקי יוצא דופן באיכותו, למרות שמדובר בתעשייה ובמסורת צעירות יחסית - כמאה שנה. סיפור זה הוא למעשה רקע לחשיבותו של הוויסקי בתרבות היפנית, שלמרות שהוא משקה צעיר יחסית ולכאורה זר ליפן, היא עצומה. עדיין מרבית חובבי הוויסקי יעדיפו לנסוע במכונית יפנית ולשתות וויסקי סקוטי, אך למרות זאת המגמה ברורה- מותגי הוויסקי היפני לאט ובטוח כובשים את מעמדם, ויש הטוענים כי מה שעשו היפנים לתעשיות הרכב והאלקטרוניקה יעשו גם בעתיד לתעשיית הוויסקי.