google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
top of page

קוגניציה גופנית ומציאות מדומה – או, איך הגוף והמוח חושבים יחד

ניר סייג











ניסיתם פעם לדבר ללא מטאפורות? מטאפורה היא ביטוי שבו משאילים תכונה מתחום אחד לתחום שני, כדי להעשיר את השפה. בפרט, הדיבור האנושי, בכל שפה, עשיר מאד במטאפורות שלקוחות מהעולם הפיזי ופעולות גופניות. אני מתערב אתכם שאתם לא יכולים להוציא שלושה משפטים מהפה בלי מטאפורה. אפילו שני המשפטים שאמרתי עד עכשיו דחוסים במטאפורות: 'להשאיל תכונה', 'להעשיר את השפה' ו-'להוציא מהפה'. השאלה היא האקט הפיזי של לקחת משהו ממישהו, להעשיר היא להוסיף משהו למשהו אחר ולהוציא מהפה – זה ברור. אנחנו משתמשים במטאפורות באופן טבעי, בלי להרגיש. גם אם יכוונו לנו אקדח לרקה, לא נוכל להפסיק להשתמש במטאפורות: 'לכוון אקדח' היא מטאפורה. כותב טוב במיוחד יכול להשתמש במטאפורות כדי לגרום לטקסט שלו לפרוח. 'לפרוח'…הנה ברחה לי עוד מטאפורה. ועוד אחת. בקיצור, אני נותן לכם את המילה שלי שבני אדם לא יכולים לחשוב בלי מטאפורות. הנה, נתתי לכם עוד מטאפורה.

קוגניציה גופנית
לאורך המחצית השניה של המאה העשרים הלכה והתגבשה ההבנה אצל הפסיכולוגים, הפילוסופים וחוקרי השפה, שמטאפורות הן אבני בניין יסודיות בתהליכי החשיבה האנושית. מסיבה כלשהי, מוחנו זקוק לדימויים ותיאורים השאולים מהעולם הפיזי שסביבנו כדי להוציא לָפּועל תהליכי חשיבה מופשטים לחלוטין. ההבנה הזו התפתחה לכדי תחום מחקר חדש שנמצא בחזית המדע המודרני, בשם 'קוגניציה גופנית'. 'קוגניציה' היא שם כולל לכל תהליכי החשיבה ועיבוד המידע במוח, וב'גופנית' – הכוונה לאופן שבו גופנו והחושים שלנו, ודרכם גם כל הסביבה החיצונית לנו, משתתפים בתהליכים האלה.  

רותם בנט הוא דוקטורנט בטכניון, חבר במעבדה למציאות מדומה ומדדים מוחיים של פרופ' מרים ריינר. תחום ההתמחות שלו הוא קוגניציה גופנית ומציאות מדומה. מה הקשר בין קוגניציה גופנית ומציאות מדומה? נגיע לזה בהמשך. כפי שמסביר רותם, השימוש שאנחנו עושים במטאפורות אינו מוגבל רק לדיבור.

"[רותם] חשיבה אבסטרקטיבית, חשיבה מתמטית, סיבתיות, דבר אחד גורר דבר שני. אם A גורם את B ו-B גורר את C – אז A גורר C. אוקי? מה יאמר לך קוגניטיביסט גופני, אם נקרא לו כך? "גורר"?… מה זו המילה "גורר"? יש לך כאן דימוי פיזי. יש כאן מטאפורה. כלומר אני לא יכול לחשוב אפילו על דימוי אבסטרקטי לוגי, מבלי בעצם לדמות בעיני רוחי משהו לחלוטין פיזי. A גורר B… הם באים אחד אחרי השני כמו במצעד. כלומר, אפילו לוגיקה טהורה – למעשה, כל החשיבה שלנו, וזה משהו שקשה להתכחש אליו, גם החשיבה המופשטת – האלמנטים שמהם היא מורכבת, 'הפרימיטיביים' הם פרימיטייבים חושיים שמסמלצים את העולם שבתוכו אנחנו נמצאים ולתוכו גדלנו."

הדוגמה שנותן רותם ממחישה לנו עד כמה מעורבים גופנו וסביבתנו בתהליכי החשיבה שלנו, ולעובדה זו עשויות להיות השלכות מרתקות ומפתיעות על מגוון רחב של נושאים – מבינה מלאכותית ורובוטיקה, ועד חינוך.

הדואליות של הגוף והמוח
מדענים ופילוסופים בעידן הרנסנס ואחריו, כדוגמת רנה דקארט במאה ה-17, ראו במוח ובגוף שתי מערכות נפרדות שאין ביניהן הרבה קשר. המוח צריך את הגוף בשביל להתקיים, אבל מחשבות הן מופשטות ולא כבולות בשלשלאות של המציאות הפיזית: זו הסיבה שאנחנו יכולים לחשוב על לוגיקה, ואלגברה ומוזיקה – כולם דברים שאין להם קיום גשמי.  

ככל שהתקדם המדע הלכה והתגבשה ההבנה אצל חוקרי המוח שזה לא ממש נכון: היום אנחנו יודעים שכל תהליכי המחשבה שלנו הם תוצאה של תהליכים פיזיים, פולסים חשמליים שעוברים בין נוירונים, ומה שאנחנו תופסים כ'הכרה' או 'נשמה' הן בסך הכל תוצרים של אותם תהליכים פיזיים. אבל למרות שהנוירולוגיה המודרנית טשטשה את הגבול בין המוח והגוף – היא לא מחקה אותו לחלוטין. גם אם הם לא תמיד ניסחו זאת במפורש, הנחת העבודה של החוקרים המודרניים הייתה – ובמידה רבה עודנה – שהגוף מחובר למוח, אבל לא ממש משפיע עליו. חקר המוטוריקה והשרירים הוא תחום ראוי ומעניין – אבל כדי לחקור את הקוגניציה האנושית, צריך להתרכז רק במה שקורה בתוך המוח.

הגישה המסורתית הזו, בה החזיקו ועדיין מחזיקים חלק גדול מהחוקרים בתחום, מכונה 'הגישה הקוגניטיביסטית'. על פי התפישה הזו, ברור שהמוח מקבל את המידע על מה שקורה בחוץ דרך החושים השונים, וברור שהוא מוציא פולסים חשמליים שאומרים לרגל להיכן ללכת וליד את מה לתפוס – אבל היחסים בין המוח והגוף הם יחסים של קלט ופלט, ומה שקורה מחוץ למוח לא משפיע על האופן שבו המידע מעובד בתוך המוח. זאת אומרת, אם דפקתי את האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן – המוח יקבל קלט של כאב ויוציא פלט שהוא כנראה אוסף של קללות עסיסיות, אבל מה שקרה לאצבע הקטנה לא ישפיע על האופן שבו המוח מבצע תהליך חישובי מופשט כמו, למשל, חישוב מתמטי.

אך יותר ויותר מחקרים מודרניים מביאים את החוקרים להטיל ספק בהנחה זו. למשל, הפסיכולוגית דוק' סימון שנאל (Schnall) תארה, בהרצאת TEDx ב-2014, ניסוי שערכה במעבדתה באונ' קמבריידג'. היא העמידה נבחנים מול גבעה קטנה, וביקשה מהם להעריך את השיפוע שלה: שיפוע של אפס מעלות הוא מישור, ותשעים מעלות הם קיר ניצב. הערכה שכזו היא משימה קוגנטיבית חישובית ומופשטת מאד: מן הסתם יהיו כאלה שיתנו הערכה מדויקות יותר ואחרים שיפספסו – אבל אנחנו לא מצפים שמה שמתרחש באצבע הקטנה של הרגל, או בכל איבר אחר של הגוף לצורך העניין, ישפיע על ההערכה הזו.

דוק' שנאל נתנה לחלק מהמשתתפים כוס מיץ מתוק עם הרבה סוכר, ולחלק אחר כוס מיץ עם ממתיק מלאכותי נטול סוכר. הניסוי הראה שהנבחנים ששתו כוס עם סוכר – דהיינו, אלה שגופם היה באותו הרגע עתיר באנרגיה זמינה ומתפרצת – נטו להעריך את השיפוע של הגבעה כמתון יותר מאשר אלה ששתו כוס עם ממתיק מלאכותי. דהיינו, אם יש בגוף הרבה אנרגיה זמינה לטיפוס – המוח פותר את שאלת השיפוע באופן אחר מאשר אם אין בגוף הרבה אנרגיה. מדוע? דוק' שנאל משערת שאולי היכולת של הגוף לעמוד באתגר של טיפוס על הגבעה משפיעה על החישוב המנטלי של הערכת השיפוע. רותם בנט מסביר שהניסוי בייל אינו היוצא מן הכלל, אלא להפך.

"[רותם] ה-Power Pose:  אם אתה רוצה לרומם את הביטחון העצמי, אתה צריך לעמוד במעלית בדרך לפגישה עם הידיים על המותנים לעשר שניות…

[רן] פוזת בטחון עצמי..

[רותם] בדיוק, בפוזת ביטחון עצמי. זה משליך על התהליכים המוחיים. זה למשל, קשר בין גוף ורגש – לא לגמרי קוגניטיבי, אבל זה משרה גם על הקוגנטיציה. יש כל מיני ניסויים קלאסיים על קבלת החלטות. יש ספר יפה שיצא בשנים האחרונות בעברית: 'כוס הקפה שגרמה לי להתאהב.' הכותרת מתארת ניסוי אחד מני רבים. למשל, אם אתה מחזיק ספל קפה חם, אתה הופך להיות אדם חם יותר וקל יותר לשכנע אותך בדברים. הילדים שלי כבר יודעים, כיוון שהם עילעלו בספר, שאם הם רוצים לשכנע אותי במשהו – אלף, הם מושיבים אותי על כורסא רכה, שזה גם כן, אחד הדברים שצריך כדי שתהיה אדם רך יותר. הם נותנים לי כוס קפה חם, ואז פורשים את בקשותיהם.

[רן] [צוחק] עושים האקינג על אבא.

[רותם] הם כבר מתורגלים."

אבני בניין קוגניטיביות
מה אפשר ללמוד מתוצאות הניסויים האלה? זו אינה שאלה קלה. כמו כל מדע שנמצא בחזית המחקר, גם במקרה של קוגניציה גופנית קשה למצוא קונצנזוס מוחלט בין החוקרים. המתונים יותר, אלה שקרובים יחסית לתפישה הקוגניטיביסטית המסורתית, גורסים שגם תהליכי חשיבה מופשטים ולכאורה מנותקים מההקשר הישיר של הגוף ומהסביבה – משתמשים באותם אבני בניין קוגניטיביות שהתפתחו במוח לשם אינטראקציה עם הסביבה. כבר ראינו את זה בהקשר של מטאפורות: אנחנו משתמשים בתהליכי העיבוד שבדרך כלל שמורים לחושים שלנו כדי ליישם מחשבות מסוגים אחרים לגמרי. למשל, אנחנו מקשרים "חביבות" ו"קרבה"- תכונות חברתיות או בינאישיות – לתחושה הפיזית של טמפרטורה: אדם חביב וידידותי הוא אדם חם, ואדם מרוחק הוא אדם קר. אם אותן אבני הבניין במוח משמשות אותנו גם כדי להעריך את האישיות של בן שיחנו, וגם כדי למדוד את הטמפרטורה של הכוס – מה הפלא שכשאנחנו מחזיקים ביד כוס קפה חם, אנחנו מתבלבלים וטועים לחשוב שהאדם שעמו אנחנו מדברים הוא גם חביב וידידותי יותר?

ההשערה של שימוש משותף באבני הבניין המנטליות יכולה להסביר לנו גם, אולי, מדוע אנחנו חווים מחשבות כסוג של "דיבור" בתוך המוח: המוח משתמש באותם חלקים שיוצרים דיבור כדי ליישם את החשיבה המודעת. לעיתים, השימוש המשותף הזה מגביל אותנו. למשל, כשאנחנו קוראים מילים מדף אנחנו נוטים 'לשמוע' אותם בתוך מוחנו. אבל השמיעה הוירטואלית הזו, 'המונולוג הפנימי', מגביל את קצב הקריאה שלנו: מי שלומד טכניקה של קריאה מהירה לומד, בין היתר, "לנתק" את הקריאה מהשמיעה ולהבין את משמעות המילים אך ורק מצורתן – מה שמאפשר עיבוד מהיר בהרבה של המידע.

הגוף משתתף בתהליכי החשיבה
בקצה השני של הסקלה נמצאים אלה מבין החוקרים שטוענים שהקוגניציה הגופנית היא הרבה יותר מרק שימוש במטאפורות. הם משערים שהגוף עצמו משתתף בתהליכי החשיבה באופן אקטיבי. למה הכוונה? 

אחד מהרעיונות המקובלים בתפיסה הקוגניטיביסטית המסורתית היא זו של "ייצוגים". דמיינו לעצמכם שאנחנו מתכננים רובוט שמשחק בייסבול, וצריכים לתכנת אותו כך שיהיה מסוגל לחבוט בכדור שנזרק אליו. איך היינו עושים את זה? כן, אני יודע שאני יודע שאפשר להזמין אחד כזה מעלי אקספרס, אבל זו לא הנקודה כאן, תתרכזו בעיקר. איפה מצאתם את זה בעלי אקספרס? תשלחו קישור. לא חשוב.

בכל אופן, המצלמות של הרובוט קולטות את הכדור ומעבירות את המידע ליחידת העיבוד שלו. בתוך מערכת העיבוד הזו, אנחנו ניצור סוג של מודל ממוחשב של הכדור, משהו כמו דף וירטואלי שלתוכו נזין  את הנתונים שהמצלמות קולטות. בדף יהיה כתוב: 'מהירות הכדור: חמישים ק"מ בשעה. מרחק אל הכדור: עשרים מטרים. סחרור: שלושים מעלות בשניה' וכן הלאה וכן הלאה. הדף הזה מייצג עבור הרובוט את כל מה שאפשר לדעת על הכדור המתקרב. על סמך המידע בדף הוירטואלי, הרובוט מבצע חישובים כדי לדעת לאן להזיז את המחבט. דהיינו, אם הכדור נמצא במרחק כזה וכזה נע במהירות כזו וכזו  – אז כדאי להזיז את המחבט שלושים מעלות ימינה. כעבור חצי שניה, המידע שקולטות המצלמות מתעדכן: כעת מהירות הכדור היא חמישים ואחת קמ"ש, המרחק שלו תשע עשרה וחצי מטר והסחרור 31 מעלות בשנייה. מערכת העיבוד מעדכנת את המודל שמייצג את הכדור, את אותו דף וירטואלי, בנתונים החדשים – מבצעת את החישובים מחדש, ומזיזה את המחבט בהתאם כדי לפצות על השינויים.

לא במקרה בחרתי באנלוגיה של רובוט ויחידת עיבוד כדי להסביר מהו "ייצוג" מנטלי של העולם החיצון. על פי הגישה המסורתית, המוח שלנו פועל קצת כמו מחשב: אמנם מחשב שעשוי מחומרה אפורה, רטובה וקצת סקווישית שכזו, אבל בכל זאת סוג של מחשב – וגם אנחנו מחזיקים במוחנו מודלים שמתארים את העולם החיצון. אבל כפי שיסביר רותם בנט, במקרים כמו התמודדות עם כדור שנע אלינו במהירות – התיאוריה הזו כבר לא מחזיקה מים.


רובוט של חברת 'טויטה'




















"[רותם]  אחת הדוגמאות הקלאסיות לתמיכה בגרסא הרדיקלית יותר זה איך בבייסבול השחקן שתופס את הכדור, איך הוא מצליח לתפוס את הכדור כשבעצם הדינמיקה של הכדור שעף אליו במסלול פרבולי, שהוא מאט עד לשיא ואז מאיץ ויש לו איזו זווית וזה מאד תלוי בסחרור של הכדור סביב עצמו ובכיוון הרוח..יש כאן המון המון פרמטרים שמקובל על כולם שלמעשה המוח לא יכול, קשה מאד לקחת ייצוג של הסיטואציה – להגיד, אלא הפרמטרים, ועכשיו לאן הכדור יגיע ולהנחות את הגוף להגיע לשם ולתפוס. הזמן שלוקח לנו, אפילו מהרגע שאני שולח פקודה לשרירים עד שהשרירים זזים – פשוט בגלל ההולכה העצבית, האורך של הגוף והעצבים מהראש ועד לקצות הרגליים, עשרות ולפעמים מאד מילישניות, רק הזמן הזה – פשוט יותר מדי זמן בשביל שהיד תגיע לכדור ותתפוס אותו."

במילים אחרות, אם היינו צריכים ליצור ייצוג מנטלי של הכדור המתקרב, לעבד אותו ולחשב עליו חישובים – אין שום סיכוי שהיינו מספיקים לחבוט בו. יכול להיות שישנם ייצוגים כאלה במקרים מסוימים, אולי פחות קריטיים מבחינת תנועה ומהירות – אבל לפחות במקרים כמו זה שתיארנו צריך להיות מנגנון אחר במוח שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים כאלה. והמנגנון הזה, גורסת תיאורית הקוגניציה הגופנית, הוא הגוף שלנו. ניסויים מראים שכשכדור מתקרב אלינו במהירות, אנחנו נזיז הגוף מראש כך שהחישובים המנטליים הדרושים כדי לחבוט בכדור – יהיו הרבה יותר פשוטים. למשל, אם הכדור מתקרב אלינו בזווית – זאת אומרת, הוא לא בא ישר אלינו אלא קצת הצידה – אנחנו נכופף את הראש ונזיז את הגוף, בלי להיות מודעים לכך, כך שמנקודת המבט החדשה הוא ייראה כאילו הוא בא היישר אלינו. מדוע? מכיוון שכדי לחבוט בכדור שמגיע בזווית צריך לבצע הרבה יותר חישובים מסובכים, מאשר במקרה של כדור שמגיע ישירות אלינו. זו הסיבה שילדים קטנים מתקשים לתפוס כדור אלא אם הוא מגיע ישירות אליהם. לזה מכוונים חוקרי הקוגניציה הגופנית כשהם טוענים שהגוף משתתף באופן אקטיבי בתהליכי החשיבה. היד שלנו היא לא רק מעין "זרוע רובוטית" שמקבלת פקודות מהמוח כדי להגיע לכדור. הזרוע זזה – והאופן והמקום אליו היא זזה משפיעים על אופי החישוב במוח.

"[רותם] כמעט שלא צריך יצוגים. כלומר המוח לא מחזיק יצוגים של הדברים שבעולם, אלא שלמעשה הוא פועל ומפעיל את הגוף בסביבה ודוגם את העולם רק בנקודות שהוא בעצם שהוא צריך את האינפורמציה הרלוונטית כדי לבצע את החישוב."

גם ניסויים מעשיים שנערכו לאורך השנים תומכים בהנחה שהגוף משפיע באופן מהותי על תהליכי החשיבה במוח.

"[רותם] למשל, ניסוי של זיהוי שינויים. אתה רואה מסך עם כל מיני ריבועים בכל מיני צבעים, ואז איזה שהוא מסכה, מסך סתמי מונוכרומטי, ולאחריו עוד מסך עם גירויים בכל מיני צבעים. אתה צריך לזהות אם השתנה משהו. האם נשארו אותם גירויים באותם מקומות ובאותם צבעים, או שמשהו השתנה. ניסוי קלאסי.

הראו שאם אני אניח את היד שלי למשל, על צד ימין של המסך, היכולת הקוגניטיבית שלי באיזור הזה של המסך, באזור שקרוב ליד – תהיה שונה לחלוטין מאשר בצד שמאל של המסך. עצם זה שאני שם את היד בצד של המסך, כבר גורם למערכת שלי לעבד אחרת את האזור הזה ואני אהיה מהיר יותר, ואשים לב יותר לפרטים."

אם תומכי הקוגניציה הגופנית צודקים לגבי ההשפעה המהותית שיש לגוף על תהליכי החישוב במוח – משתמע מכך בעקיפין שתהליכי המחשבה שלי שונים מתהליכי המחשבה של כל אחד מכם, מכיוון שלכל אחד מאיתנו גוף קצת שונה.

"[רותם] אחד הניבויים שיבדילו בין הקיצוניים הקוגניטיביסטים לקיצוניים של הקוגניציה הגופנית, יהיה שהקוגנטיביסטים יגידו שאם יחליפו בין המוחות שלנו אולי זה ירגיש לרגע מוזר, ואני אראה את עצמי פתאום בגוף שלך ואני אשמע את הקול שלך מדבר וזה יהיה מוזר – אבל בסך הכל, החשיבה שלי לא תשתנה. מבחינת ההסקים הלוגיים שאולי אני נוטה לעשות, מבחינת סגנון החשיבה שלי, על מה אני אוהב לחשוב, באיזה דימויים אני משתמש וכן הלאה – כל זה לא ישתנה, כי כל זה אצור במוח והעברנו את המוח שלי לתוך הגוף שלך.

הקיצוניים של הקוגניציה הגופנית יגידו שהדבר הזה ישתנה מהר מאד. אני בתוך הגוף שלך אשנה לחלוטין את צורת החשיבה שלי, כי עכשיו אני בתוך גוף אחר שמתנהל אחרת. השרירים התרגלו לזוז אחרת, יש להם מהירות אחרת. כל המערכת עובדת אחרת והמוח בעצם עובד יחד עם המערכת הזו – ולכן כל צורת החשיבה שלי תשתנה. הם יגידו שלצורך העניין, האדם שהתעורר בתוך הגוף של הג'וק בסיפור "הגלגול" של קפקא, מהר מאד החשיבה שלו תשתנה כי פתאום הוא בגוף של ג'וק."


להמשך הכתבה

Toyota_Robot_at_Toyota_Kaikan.jpg
nir sayag (1).jpg
sop-resize-400-Header_1188x240.png

"אישור הצטרפות למאגר מידע" הפרטים המלאים בתקנון האתר

כל הממלאים טופס רישום באתר זה עושים זאת מרצונם החופשי וללא כל חובה חוקית לכך,  כל המידע הנאסף בטפסי הרישום הוא לטובת דוור למידעים על כנסים והפצת דפי מידע,  המידע ישאר וישמש אך ורק את בעל מאגר המידע וחברות הבנות שלו ולא יועבר לאף גורם אחר, כל המעוניין להימחק מהמאגר, יכול לבצע זאת תוך פניה בכתב לבעל המאגר בכל עתשם מאגר המידע : "מאגר לקוחות ומדוורים קבוצת פיננסים גג, פרטי בעל מאגר המידע: קבוצת פיננסים גג בע"מ ח.פ. 514511252, רח' היסמין 1, רמת גן.

  • Facebook - White Circle
  • Pinterest - White Circle
  • Instagram - White Circle
bottom of page