תיעוד כאן ועכשיו
כיון שאני מוכרת בתור חוקרת וכותבת של סיפורי חיים, קיבלתי הרבה הצעות/בקשות להיכנס לתהליך של איסוף סיפורים מראיונות עם אנשים וקבוצות: ניצולי היום הנורא בקיבוץ זה או אחר, משפחות החטופים, בעלי מקצוע ומתנדבים במסגרות שונות. בהמון מערכות, ביניהן של צה"ל ושל "יד ושם", אוספים סיפורים ומתעדים, כאילו מתוך חשש שמא יתאדו הסיפורים ואינם. אנשים הפונים אלי יודעים שאינני מטפלת בטראומה, או בכלל; והם מבקשים – "רק לכתוב עלינו", או עליהם.
אני מקשיבה לבקשות בהתרגשות ובענווה ושואלת את עצמי הרבה שאלות. יש עיתונאות, יותר או פחות טובה ומועילה, שמטרתה לדווח על "חדשות", והסיפורים הנוראים שאנו שומעים מכל הכיוונים ערכם הוא בעכשוויות שלהם, ובהשפעתם על דעת הקהל ועל המדיניות. (ליבי ליבי למגישי החדשות המורחבות שפוגשים אנשים כל כך פגועים ועצובים ועליהם לדובב אותם לפני המצלמה ולהיות נוכחים בכאבם העצום – אני שואלת את עצמי מי תומך באלה? אבל זה לא הנושא שלי היום).
