חמישים שנים של חרטה
אריאל דורפמן
בלילה גורלי בספטמבר 1973, המחבר החליף משמרות בעבודה עם חברו הטוב. באירועים שקרו עם עלות השחר, החבר מצא את מותו, והמחבר נידון לשנים של אשמת השורד, עד לתפנית ספרותית מפתיעה
מזה כמעט חמישים שנה שאני סובל מחרטה עיקשת: על כך שלא מתתי בצ'ילה ב-11 בספטמבר 1973, היום שבו החונטה הצבאית הפילה את סלוודור איינדה, נשיאה הדמוקרטי הנבחר של ארצנו.
מוקסם מן הפרויקט של איינדה שביקש להגיע לסוציאליזם בלי לעשות שימוש באלימות – אולי הפרויקט הראשון מסוגו בהיסטוריה – הלכתי לעבוד אצלו בארמון הנשיאות, לה מונֶדָה (La Moneda). פרט לכך שהייתי יועץ לראש הסגל של איינדה בנושאים הקשורים לתרבות ולעיתונות, חובותיי כללו לישון לילה אחד מדי שבוע, בתורנות שמירה ב"לה מונדה". אילו נצמדתי לסבב שנקבע מראש – שובצתי לישון בארמון הנשיאות בלילה של יום שני, 10 בספטמבר – הייתי נוכח בבוקר 11 בחודש, וקרוב לוודאי שהייתי נספה, יחד עם איינדה ורוב יועציו.
אבל ביקשתי מקלאודיו חימנו (Jimeno), חבר ותיק מהאוניברסיטה, לקחת על עצמי את המשמרת שלו ביום ראשון 9 בספטמבר, כדי שאוכל להראות לבני בן השש, רודריגו, את המקום שבו עבדתי. קלאודיו הסכים בשמחה כדי לבלות זמן עם שני בניו, קריסטובל בן השנתיים ודייגו בן השנה.
