נשים, לא קטנות: על חייה האמיתיים של לואיזה מיי אלקוט
לא צריך להיזהר מספוילרים, אנחנו מכירים את סוף הסיפור שלה: היא הצליחה. היא זכתה לתהילה, לכסף ולהכרה. אבל האם זה היה מספיק? עד כמה הסיפור שמסרה לעולם דומה לסיפור האמיתי של חייה וחיי משפחתה? האם רצתה להיות מישהו אחר? ומה היה הדבר האחד שלא היה לה, ושאותו העניקה לבת דמותה הספרותית, למרות שלא רצתה בכך? על סיפורה של האשה הגדולה שכתבה את הספר "נשים קטנות"
גיבורותהסיפור מאחורי מבוסס על סיפור אמיתי
בתמונה: ג'ו, גיבורת "נשים קטנות" ובת דמותה של אלקוט עצמה. צילום מסך מתוך הסרט "נשים קטנות", 2019, ומעליו חתימתה של אלקוט
היה היו ארבע אחיות. מכירים את הסיפור הזה? אידיאליסטיות, חרוצות וטובות לב. הן חיו בעוני מחפיר, בצילם הכבד של חולי ומוות, ובכל זאת היו מאושרות וידעו אהבה.
אבל רק אחת מהן עשתה משהו שבזכותו אנחנו מכירים את סיפורן. היא הייתה פרועה במידה הנכונה, "טום בוי" שמרדה במוסכמות החברתיות, נלחמה באומץ בתוך מסגרת החיים בה הייתה קצת כלואה, וכתבה.
לא, זאת לא עלילת הרומן האמריקאי האלמותי "נשים קטנות", למרות שהסיפור דומה להפליא. זהו סיפורה של מי שכתבה אותו – לואיזה מיי אלקוט.
אלקוט נולדה בג'רמנטאון שבפנסילבניה. השנה הייתה 1832, ובאמריקה, ארצם של האנשים החופשיים, עמדו להילחם שוב על חופש, ושוויון.
אביה, ברונסון אלקוט, היה איש חינוך טרנסצנדנטליסט, שניסה לחיות מעל לכל "האילוצים החומריים, הארציים" האלה. מצד אחד, אמונותיו, קשריו האינטלקטואליים ושיטות החינוך המתקדמות שלו סיפקו לארבע בנותיו סביבה חינוכית יחידה במינה. הן יכלו לבחור מה הן רוצות ללמוד, והתחככו עם סופרים ואנשי רוח כמו הנרי דיוויד ת'רו, ראלף וולדו אמרסון, נתנאל הות'ורן ואחרים.
מצד שני, ההתעלמות מאילוצים חומריים לא הוכיחה את עצמה במציאות של חיי היום-יום: בית הספר של אלקוט, למשל, נסגר בשל רתיעתם של הורי התלמידים משיטותיו הלא מסורתיות שכללו, בין השאר, גם קבלת ילדים שחורים ללימודים. גם ניסיונותיו להקמת מושבה חקלאית אוטופית בה לא משתמשים בבעלי חיים (לעבודה) או בתוצריהם (אפילו לא בגלליהם לדישון האדמה), קרסה. לולא סיועם של חברים וידידים, הייתה משפחת אלקוט גוועת ברעב.
