אמניות הרנסנס
שלומית אורן-אוצרת, כותבת ועורכת סיורי אמנות, בעלת הבלוג SO-ART www.so-art.net
כבר הרבה זמן שאני מתכננת לכתוב על אמניות בהיסטוריה, ואיכשהו זה תמיד נדחה.
דווקא על רקע המתחולל אצלנו בשבועות האחרונים פתאום זה מרגיש לי רלוונטי יותר מתמיד.
המציאות בתחילת המאה ה-21 עבור אמניות היא מעודדת במידה רבה: בתי הספר הגבוהים לאמנות מלאים בסטודנטיות, חלק ניכר מהסגל הוא נשים, שדה האוצרות רווי באוצרות מוכשרות והאמנים הישראלים הכי מצליחים בעולם הן אמניות. יחד עם זאת, יש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות: מנהלי המוזיאונים ובעלי הגלריות הם עדיין גברים ברובם וגם בשוק האמנות ניכרת פרמיה מאוד משמעותית לאמנים על פני אמניות. רק כדי לסבר את האוזן: שיא המחיר לאמנית חיה הוא 12.4 מיליון דולר (ג'ני סאוויל ב-2018) בעוד ששיא המחיר לאמן חי נקבע באותה השנה ועומד על 90.3 מיליון דולר (סר דייויד הוקני). גם בקרב אמנים שאינם בחיים המצב דומה: ג'ורג'יה או'קיף עם 44.4 מיליון דולר לעומת 450 מיליון דולר לליאונרדו דה וינצ'י. פי 10!
עם זאת, אני אופטימית כי אני רואה את השדה מתפתח ומשתנה, וגם הקהל מקבל ואוהב אמניות ורואים זאת בתערוכות המצליחות, שרבות מהן של אמניות.
