רגעים יקרים
מתוך האתר פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net
עמיתה צעירה שלי, ששפת אמה ספרדית, קוראת את ספרי האחרון "רק חיבוק – אהבה אחרי 70" לאט. עברית איננה שפתה הטבעית, והיא עסוקה במשרה רבת אחריות ובגידול ילדיה הקטנים. "אני קוראת כל ערב סיפור אחד", היא מספרת לי בחיוך רחב כשאנו נפגשות במכללה. הבעת פניה מספרת לי שהיא אוהבת את הספר, וכמובן שאני שמחה.
אמש, בדואר האקטרוני, כתבה לי כי הגיעה לסיפורה של דליה, המופיע בספר בין חמישה סיפורי חיים על זוגיות שהכותרת שלהם היא "לפעמים זה כואב". אלה סיפורי זוגיות מאוחרת שלא האריכה ימים, מסיבות שונות. "דליה" הוא שם בדוי כמובן, אבל מי שקורא בעיון יגלה כי היא ממקצועותינו. בעת שראיינתי אותה לספר הייתה דיירת חדשה יחסית בבית דיור מוגן במרכז הארץ. היא מספרת לי על קשר חדש שלה עם גבר, החי באופן עצמאי בעיר, ובו היא חווה עליות וירידות. כרגע, במצב ירידה, היא אומרת לי "הגדרנו את עצמנו כמשוחררים מהקשר".
אפשר לקרוא את הסיפור כמלמד על אישה מבוגרת שכמהה לקשר זוגי אך אינה מוכנה להתפשר, ואולי מחפשת שיחזור של הקשר הארוך עם בעלה אבי ילדיה, שהלך לעולמו. בספר נמצא גם סיפורו של בן הזוג חדש, "יעקב", המתאר את פרשת הזוגיות מנקודת מבטו. בתשובה לשאלתי מה הוא מחפש בקשר בגיל 80, הוא אומר את אחד המשפטים החזקים בספר: "ועכשיו, מה חסר לי? לא ללכת לעוד סרט, חסר לי הביחד. חסר לי לדעת שיש באיזשהו מקום, ואפילו רחוק, עוד נשמה שאני קשור איתה ושהיא קשורה אתי". ובהמשך "הייתי רוצה נשמה קרובה. אני מחפש בת זוג שיהיה לי איתה יותר קונקשן אינטימי, בנשמה, זה מה שחסר לי. זה לא חופף עם כמות הזמן שניהיה ביחד".
אולם, חברתי הצעירה הקוראת את הספר לא התייחסה לדרמה המתרחשת בצמד הסיפורים, לו קראתי בהקדמה "אנטומיה מדוקדקת של קשר מאוחר, על מעלותיו ומורדותיו", אלא לפרט קטן-לכאורה בסיפורה של דליה, שלקראת סיום הראיון סיפרה לי: "יש עוד דבר שבזכותו אינני משועממת. כל יום שלישי יש לי פגישה (בחיוך רחב). יש לי נכדה בכיתה א', ויש בינינו יחסים מאוד מיוחדים. כל יום שלישי אני לוקחת אותה מבית הספר בתל אביב, ואנחנו הולכות לבית קפה בדיזנגוף, כמו איזה שתי יכנעס, ויש לנו עוגה מסויימת שאנחנו אוכלות. זה ריטואל כזה. היא כבר קוראת קצת, אבל אוהבת שאני קוראת לה. יש לה ספר על נשים מורדות, וכל פעם אני מקריאה לה פרק (צוחקת). בקיצור, יש לי המון".
