שיקום נפגעי נפש
חוה אוסטרובסקי
בשנים האחרונות מתקיים מהפך בתחום בריאות הנפש בארץ ובעולם. מהפך זה הוביל לשינויים רבים בכל הנוגע להתייחסות לאנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות ממושכות (להלן:מתמודד). כמו כן חל שינוי בתפיסת הדרך שתאפשר להם לחזור ולהיות חלק מהקהילה כתהליך של החלמה. בתחילת המאה ה-20 מחלות נפש ממושכות נתפסו כמחלות חשוכות מרפא שעתידן היה הידרדרות עקבית באיכות החיים והתפקוד של המתמודד, ללא סיכויי החלמה.
החל בשנות ה-60 של המאה ה-20, מחקרים חשפו את ההטרוגניות של החולים שהשתחררו לקהילה ואת תופעת ההחלמה. עדויות אלה הם פתח לתקווה עבור המתמודד, בני המשפחה ואנשי המקצוע ולפיתוח תוכניות שיקום והחלמה המותאמות לצרכי המתמודד ולשינוי המדיניות בנושא. לתנועת הצרכנים, דהיינו המשפחות והמתמודדים, ישנו חלק חשוב בשינוי המדיניות (לכמן ורועה, 2003; הדס-לידור ולכמן, 2007), דבר שהביא לחקיקת "חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000". הזכאים לשיקום הם נכי נפש המוכרים על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלי נכות נפשית של לפחות 40%. מטרת החוק – שיקומם והכללתם של נכי הנפש בקהילה כדי לאפשר את מירב העצמאות התפקודית ואיכות חיים. חוק זה מאפשר בניית תוכנית שיקום והחלמה, מקנה לנפגע הנפש זכויות בתחום דיור, השלמת השכלה, חברה ופנאי, תעסוקה ותמיכה במשפחות. לפי אנטוני(Anthony,2000) החלמה הינה תהליך אינדיבידואלי של התחדשות ושינוי. זהו תהליך פנימי עמוק, ברמה הקוגניטיבית והרגשית, בתפיסת העצמי כאשר המגבלה לא נאלמת, אלא נבנית זהות אישית וחברתית תוך הכרה במגבלות. מכאן שבתחום בריאות הנפש "החלמה" מבטאת תהליך בו חיים מתוך הכרת המגבלות לצד היכולות. על המטפלים לתת דעתם לדואליות זו של בריאות וחולי ועליהם לסייע גם למטופלים להכיר בה.
