שותפים לתקווה ביחסי מטפל-מטופל בקרב נפגעי נפש

חוה אוסטרובסקי












אחד המאפיינים המרכזיים של החלמה הינו התקווה. מחקרים ומאמרים שונים שעוסקים בנושא, הוכיחו כי התקווה הינה גורם מכריע בתהליך ההחלמה והיא נמצאה כמנבאת להתמודדות טובה עם מחלות שאינן ניתנות לריפוי. לכן מושם דגש על חשיבות, פיתוח ויצירת תקווה אצל נפגעי נפש וביחסים השיקומיים עם המטפל. במחקרים נמצא כי התקווה היא הגורם המכריע בתהליך ההחלמה והדגישו את החשיבות של סביבה אופטימית המעודדת פיתוח ויצירת התקווה במטרה להשגת יעדים.

דרך ארוכה עברו דרכי הטיפול במחלות הנפש מאז שחר ימי המין האנושי: מתיאורים על תחושות של דה-הומניזציה, אשפוזים כפויים ועד לגישת ה"אל מיסוד" ומסגרות השיקום התומך בקהילה. בתחילת המאה העשרים, מחלות פסיכיאטריות נחשבו כמחלות קשות, חשוכות מרפא. התפיסה לגבי האדם שאובחן כחולה פסיכיאטרי הייתה שמדובר במחלה קשה שמהלכה הידרדרות עקבית. בתקופות קדומות היה מקובל לחשוב על מחלות הנפש כעל סוג של 'דיבוק' ולייחס אמונות טפלות וכישופים של ממש כהסברים להתנהגות אנושית חריגה. עם התקדמות המדע והטכנולוגיה, התפתחו הסברים חברתיים וביולוגיים למחלות הנפש ונראה כי חל שינוי של ממש ביחס החברה לבני אדם שחוו משברים ומחלות נפשיות. עד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיו חולי הנפש בבתי מחסה ובמוסדות פסיכיאטריים בתנאים לא אנושיים, קשים ועלובים. החל משנות השישים של המאה העשרים החלה בארצות הברית ובעולם תנועת ה'אל מיסוד' אשר כללה אנשי מקצוע ולצידם מתמודדים ובני משפחותיהם שלא היו שבעי רצון מההגדרות הישנות של מחלת הנפש. תנועת ה'אל מיסוד' קראה לשחרור חולים מבתי החולים הפסיכיאטריים לקהילה ומעבר מהמודל הרפואי למודל החברתי. המודל החברתי שם את הדגש על החלקים הבריאים, המתפקדים ועל איכות חיי האדם בסביבות חיים טבעיות (לכמן והדס-לידור, 2007).


להמשך הכתבה