ריו דה ז'נרו - עיר, אנשים, קרנבל - שמח

טובי בן הרצל
צילום: דוד בן הרצל 











ריו דה ז'נרו – פרוש השם: הנהר של ינואר. זהו החודש שבו הגיעו הפורטוגלים הראשונים למקום וחשבו שהגיעו לשפך של נהר... לאחר שהכירו את האזור התברר להם שזהו אחד מהמפרצים הרבים לחופה של ריו. העיר שוכנת לחופי האוקיאנוס האטלנטי ומפרצים רבים לה. חופי הים צבועים בחול דק ובהיר. והעיר עצמה ירוקה ומלאה בצמחייה כשמידי פעם מזדקרים הרי גרניט, שרידים עתיקים מפעילות וולנקית.
אנחנו הגענו לכאן עם חששות משום שנאמר לנו ששוד וביזה הם שגרת המקום. למזלנו לא חווינו זאת. להיפך – אווירה נינוחה, שמחה - וכך העברנו את השבוע בברזיל.
















הסמל של ריו מאוד מפורסם ומציץ מכל גלויה אפשרית (של ריו) – זהו פסל "ישו הגואל" שמתצפת אל העיר. פסל ענק שנבנה ב-1931, המתנשא לגובה 38 מטרים בדמותו של ישו וממוקם בראש הר הקורקובדו. ההר כולו מכוסה ביער טרופי צפוף, יער טיז'וקה.
בשל גודלו של הפסל ומיקומו הגבוה הוא נראה כמעט מכל מקום בריו דה ז'נרו וסביבותיה, אבל רק כשעומדים למרגלותיו של הפסל ניתן באמת לחוש את עוצמתו וגודלו. אל הפסל מגיעים בשני רכבלים. ב-2007 נבחר הפסל לאחד משבעת פלאי תבל החדשים שנבנו בידי אדם.
אתר נוסף לתצפית מרהיבה על העיר הוא הר הסוכר שנקרא כך מכיוון שהוא מזכיר חרוט סוכר מזוקק, בדומה לאלו שיוצרו בבתי החרושת לסוכר בברזיל.













בכל התצפיות אפשר לראות את הפאבלות, שכונות צפופות ועמוסות שנמצאות תמיד בשולי האזורים העשירים. סביב הפאבלות נרקמים תמיד סיפורים מסמרי שיער על פשע ועוני. החלטנו לראות את זה מקרוב. היעד פאבלה רוסינייה – עלינו עם קרלוס – מדריך טיולים שגר וחי בפאבלה ולקח אותנו לבקר בשכונה שלו. קרלוס, צנום ושחרחר, חסר שיניים. פגשנו אותו מחוץ לדלת המלון, לא האמנו שזה האיש שיוביל אותנו בסיור. אבל כעבור דקה שמענו אותו (באנגלית רהוטה) והחיוניות והחביבות שלו שכנעו אותנו שאנחנו בידיים טובות.
















הפאבלה היא שכונה שבה גרו העבדים השחורים שהובאו מאפריקה על ידי הפורטוגלים. כיום בני המעמד הנמוך ואנשים בעלי קשיים כלכליים גרים שם. חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא השתלבו בחברה הברזילאית. הפאבלה בנויה לרוב מבקתות ופחונים שנבנו בבנייה לא חוקית, ללא מערכות מסודרות של ביוב, מים וחשמל. הפאבלות מהוות זירת פעולה לפשע ולסמים, ולכן לילדים שנולדו בפאבלה אין סיכויים גדולים לצאת ממנה ולהשתלב בחברה הברזילאית. דרכי הגישה והתחבורה אל תוך הפאבלות הן דרכי עפר במקרה הטוב ולעיתים אין כלל כבישים המחברים אותם אל שאר חלקי העיר.



בכל השנים הפאבלות היו מבנים ארעיים שנבנו מחומרים מתכלים כמו קרטונים ופחונים ונהרסו חליפות על ידי השלטונות בגלל בניה לא חוקית. רק לאחרונה אחרי ביקור האפיפיור שפנה אל השלטונות וביקש שלא יהרסו יותר את הפאבלות – הפכו השכונות הללו לשכונות עוני קבועות בשולי השכונות העשירות.
קיימות כ-750 פאבלות. כמו שקרלוס הגדיר – אנשי הפאבלות הם העבדים של ברזיל העכשווית. עשינו את דרכנו בין הבתים. אנשים גרים בחדר אחד, לרוב ללא חלונות, בצפיפות שאי אפשר לתאר. המבואות והדרכים שבין הבתים ברוחב של 40-50 ס"מ. נאלצתי ללכת על הצד הצר שלי... חוטי חשמל שעוברים בעירבוביה, ביוב ומים זורמים מכל עבר. 

להמשך הכתבה