לאה ורחל – על קנאת נשים בעולם המקרא

ד"ר ליאורה רביד 














סיפור נישואיו של יעקב ללאה ולרחל עמד במרכז הפודקאסט הקודם שלנו. בפרק הקודם סיפרנו על נסיבות בריחתו של יעקב מפני עשו אחיו שחייבו אותו למצוא מחסה בבית דודו לבן שהתגורר בעיר בשם חרן שבגבול תורכיה-סוריה של ימינו. בבית דודו פגש יעקב את שתי האחיות: את לאה הבת הבכורה שעליה נאמר שהייתה "רכת עיניים", ואת רחל הצעירה שהייתה יפת תואר – אולי בר רפאלי של ימינו. במרכז דברינו עמד סיפור אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, שכדי לשאתה עבד 2 קבוצות בנות 7 שנים כל אחת.

אהבתו הגדולה של יעקב לרחל הפכה סמל לאהבת אמת הוליוודית, שצולחת כל מכשול שניצב בדרכם של זוג האוהבים. אלא שבמציאות אנחנו לא חיים בהוליווד וגם לא בסרט תורכי – ולפיכך לא הייתה לנו ברירה אלא להוריד אל הקרקע המציאות את סיפור האהבה הגדול. במציאות, שתי קבוצות העבודה של 7 שנים כל אחת הפכו את רחל ולאה לשתי כלות זקנות ומגוחכות שכילו את שנות הפוריות שלהן בהמתנה חסרת תכלית לחתן זמין שהתגורר בבית אביהן. זאת ועוד, כאשר תרגמנו לשנות חיים את הנתונים שמספק התנ"ך התברר לנו שאם נקבל אותם כפשוטם, אזי נצטרך להסכים שלאה ילדה את ילדיה האחרונים לאחר שמלאו לה 40 שנה, ושרחל הרתה לראשונה בסביבות גיל 42, 43. נתונים שכאלה אפשריים בימינו, אך הם סותרים לחלוטין את דרכי החיים שנהגו בתקופת התנ"ך. הם סותרים את העובדה שנשים חיו בממוצע 30 שנה ושכדי לנצל את כל שנות הפוריות שלהן לשם הולדת ילדים, בני העולם הקדום השיאו את בנותיהם עוד לפני שקיבלו את המחזור החודשי.
לפיכך, אנחנו לא יכולים לקבל האפשרות שיעקב עבד בפרך 14 שנים כדי לשאת אישה זקנה שמרבית שנות הפוריות שלה בוזבזו. כדי להכניס הגיון בסיפור האהבה המפורסם של יעקב לרחל, חתכנו ביד גסה את הרומנטיקה שבסיפור האהבה הגדול וקבענו שיעקב עבד שנתיים עבור כל אחת משתי נשותיו.

אני כבר מתנצלת בפני השומעים, אך בפרק שלפנינו נוריד את הרומנטיקה שנצרבה במוחנו אל הקרשים שכן התנ"ך הוא לא סרט הוליוודי, או בוליוודי. בפרק שלפנינו נפתח עוד צוהר קטן אחד לעולם שהיה והסתיים, ודרכו נציץ אל חיי הנישואין של לאה ורחל, שהיו נשואות לגבר אחד – ליעקב.

יעקב – איש קשה

יעקב, כידוע, נשא שתי אחיות שקינאו זו בזו ונאבקו זו בזו על מקומן בביתו. כל אחת חסרה משהו שהיה לאחותה, והדבר שחסרה, מירר את חייה. לאה ניתנה ליעקב במחיר מוהר הנישואים ששילם ללבן כדי לשאת את רחל היפה והאהובה – ויעקב לא סלח לה על כך. הוא לא סלח ללבן שהשתמש במוהר נישואיה של רחל כדי להשיא לו במרמה אישה שמעולם לא התכוון לשאת. יעקב לא סלח ללבן שעיכב את נישואיו ושהכפיל את שנות עבודתו, עד שגם רחל ניתנה לו לאישה. ומכיוון שלא היה יכול להתייצב נגד חותנו – הוא גבה מלאה את מלוא המחיר על עלבונו וכעסו.

במדרשים ובאגדות שהתפתחו בישראל מאות שנים לאחר תקופת התנ"ך מתואר יעקב כאיש נעים הליכות, איש שלום ולמדן. מחבר ספר בראשית לעולם לא היה מסכים עם ההבחנות האלה. הוא תיאר את יעקב כאיש קשה, שפרק את זעמו ואת תסכולו על כתפיה של האישה שילדה לו שבעה ילדים בריאים.

אין ספק שאישה שבעלה שונא אותה היא אישה אומללה; במיוחד אם חייתה בעולם הקדום שבו לא היה לה מוצא, שכן האישה הייתה קניין מוחלט בידי בעלה ובפועל הוא יכול היה להתעמר בה כרצונו, ולא היה מי שיכול להצילה מידו. אין מקלטים לנשים מוכות בתקופת התנ"ך.

לדברי המחבר, משראה אלוהים את יחסו הרע של יעקב ללאה, הוא פתח את רחמה ונעל את רחמה של רחל . וכך אומר הכתוב:

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וְרָחֵל, עֲקָרָה.
בראשית כט, לא

אין ספק שלאה השנואה השתוקקה למעט מן האהבה שהרעיף יעקב על אחותה היפה – והיפוכם של הדברים האלה, נכון אפילו עוד יותר. שנואה ככל שהייתה, לאה ילדה ילדים רבים ומעמדה בבית יעקב היה איתן.

אישה אומללה

אך אם יש סולם שמגדיר מהי אישה אומללה הרי שלא השנואה עומדת בראשו – אלא אחותה העקרה. כך היה לפני ארבעת אלפים שנים, וכך גם היום – ומי שמטיל ספק באמירה זו, מוזמן לשוחח עם נשים שעוברות טיפולי פוריות ארוכים ומייסרים, שמשעבדות את כל חייהן ואת כל רכושן כדי להיכנס להיריון ולזכות לילד משלהן.

אך בעולם שבו חיו שרה, רחל וחנה נוספה לכמיהה המייסרת של העקרה לילד משלה גם חופן גדוש בבוז והשפלה. העקרה לא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה: היא לא הרוויחה את פת הלחם שהכניסה לפיה, ומעמדה בביתו ירד לשפל המדרגה. וכך, בשעה שלאה מילאה את ביתו של יעקב בבנים רבים – הפכה רחל נטל על צווארו, וגם לה לא נמצא מפלט ולא הייתה לה נחמה.

רחל היפה פסעה על קליפה דקיקה וסדוקה. באחד הימים נבקעה הקרקע שלרגליה והיא נפלה לתהום הייאוש:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים – וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי.
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן …
בראשית ל, א-ב

קנאתה של רחל; יופייה של רחל והיעדר כל יופי מלאה; עקרותה של זו ופוריותה של זו; אהבתו של יעקב לאחת ושנאתו לאחרת – הזינו את אש הקנאה ההדדית בין שתי האחיות, וכבר אמרנו שכל החומרים שמרכיבים טלנובלה דביקה במיוחד מצויים בפרשה שבה אנו עוסקים. אך מתוך הכתוב נוצר הרושם שהקנאה אצל רחל התפתחה לכדי שנאה לאחותה. ובעצם, מדוע?

לאה ורחל חיו בעולם שבו ריבוי נשים היה מקובל ורצוי, ולפיכך בלילות שבהם לן יעקב באוהלה של האחת, אחותה לא נחשבה נבגדת או מרומה. ובכל זאת, לרחל היתה סיבה טובה לשנוא את אחותה – וכדי להסביר זאת, עלינו לדבר על המפתח שקבע את מקומה של האישה בבית בעלה.

אין 'לבזבז' רחם

בפודקאסט הקודם עמדנו על כך שכל האִזכורים המתייחסים למוהר נישואין מלמדים שהוא ניתן רק לנערות שנישאו במעמד של "אישה בכירה". לעומתה, אישה פילגש ניתנה חינם לבעלה. מספר סיבות יכולות להסביר מדוע אב ויתר על מוהר נישואיה של בתו, והשיא אותה במעמד של פילגש: האחת, נישואיי הבת היו תשלום חובו של האב למשפחת הבעל. השנייה, האב היה איש עני שמעמדו הכלכלי נחות מזה של החתן. העובדה שהשיא את בתו לאיש עשיר הבטיחה קורת גג מעל ראשה ואוכל בצלחתה. אני סבורה שגם נשים נכות נישאו במעמד של אישה פילגש, משום כך אביהן לא היה זכאי לקבל עבורן מוהר נישואין. הסיבה לנימוק זה היא שבעולם רעב לילדים אין כל היגיון "לבזבז" רחם של אישה פורייה, שיכולה ללדת ילדים בריאים, רק משום שהייתה פיסחת, או בעלת שפה שסועה שהשחיתה את מראה פניה, או משום שהייתה רכת עיניים כלאה. עוד אפשר לקבוע שבעולם רעב לילדים, שבו למעלה ממחצית הנולדים מתו לפני שמלאו להם 5 שנים, פילגש נכה אך פורייה, הייתה "שווה" יותר מאישה בכירה, יפה ועקרה – ועל כך דיברנו בפרק על שרה, שבו הראינו שאפילו שפחה פורייה כהגר הרגישה עצמה שווה יותר מגבירתה העקרה – וכנראה שבצדק. מעמדה של אישה נכה שילדה ילדים לבעלה וחיזקה את משפחתו, היה מוצק. היא הרוויחה את מקומה בביתו, והרוויחה את האוכל שהכניסה לפיה.

ומה היה ההבדל בין אישה בכירה לאישה פילגש? ככל הנראה בחיי היומיום לא הורגש כל הבדל. אך ההבדל היה במעמד של הבנים שילדו. שכן מעמדם של בני הפילגשים היה נמוך מזה של אחיהם, שנולדו לנשים בכירות.

ודברים אלה מסבירים את שנאתה של רחל ללאה: סדר הירושה בבתים שבהם הגבר היה נשוי למספר נשים קובע שבני הנשים הבכירות היו בסטטוס גבוה משל בני הפילגשים והשפחות, גם אם נולדו אחריהם. זו הסיבה שמסבירה מדוע יצחק נחשב בנו הבכור של אברהם, אף שנולד שנים רבות לאחר ישמעאל בן השפחה. סדר הילודה מילא תפקיד מרכזי במשפחה שבה הגבר היה נשוי למספר נשים בכירות. בבית שכזה מעמדה של האישה שילדה את הבן הבכור, הראשון לאביו, היה גבוה משל הנשים הבכירות האחרות.

יחד עם זאת מעמדה של אם היורש היה פגיע: אם בנה הלך לעולמו, מעמד הבכורה עבר לבן שנולד לאחריו, גם אם נולד לאישה בכירה אחרת. אם גם הבן השני הלך לעולמו, מעמד הבכורה עבר לבן השלישי וכך הלאה.

סדר הדברים הזה מסביר את שנאתה של רחל ללאה. היות שלאה נישאה במחיר מוהר נישואיה של רחל, הרי שנישאה במעמד של אישה בכירה. מכיוון שששת הבנים שילדה, נולדו לפני שני בניה של רחל, הרי שמעמדו של כל אחד מהם היה גבוה משל יוסף ובנימין, שנולדו אחרונים (את בני השפחות לא סופרים לצורך ירושה). נראה שרחל לא שנאה את אחותה רק משום שהיתה פורייה ממנה, אלא בעיקר משום שנישאה על חשבונה במעמד של אישה בכירה. מנקודת מבטה של רחל, על לאה היה להינשא במעמד של אישה פילגש, דבר שהיה מבטיח ששני בניה יהיו במעמד גבוה מזה של ששת בני אחותה שנולדו לפניהם.

להמשך הכתבה