סופר קאר- רק לא לסופר

טל אבן Even Better













האם ההילה וההתרגשות שאופפות נהיגה ברכב אקזוטי נשמרות בחיי היום יום עם הרכב? לא בטוח.
---
בואו נדמיין רגע את החיים שלנו כשבבעלותנו רכב-על אקזוטי. סופר קאר.
עצמו עיניים ונסו לקבל את התחושה של טיול עם הפרארי שלכם בעמק אלואר, לתת גז עם המקלארן F1 שזה עתה רכשתם בכבישים של מיאמי ביץ', להשתגע עם הבוגאטי החדשה באוטובאן שבין שטוטגרט למינכן. עונג.
כאילו כל הפוסטרים שכיסו את קירות החדרים של כל ילד מצוי, בעל פנטזיות מוטוריות, קמו לתחיה, ולא סתם, אתם ישובים ברכבים האלה ונוהגים בהם.  
ועכשיו נסו לדמיין את חיי היום יום עם המכוניות הללו.













בחניה  
גם אם יש ברשותך חניה פרטית מקורה, מצולמת סגורה ומאובטחת, בכל פעם שתקפוץ לעיר כדי לקנות משהו, תחנה ברחוב.
כל חזרה לרכב תלווה בסיבוב סביבו, במבט בוחן, קפדני ובעיקר חרד. מישהו פתח  דלת? נישקו את הפגוש ביציאה מהחנייה? מישהו הזיל ריר על האוטו, במקרה הטוב, או שגרם נזק מכוון, במקרה הפחות טוב?
נכנסים לאוטו. מניעים. סביבך התקהלות של סקרנים.

כעת אסור לעשות פדיחות. לא זריקת קלאץ' וכיבוי מנוע מביך, לא פגיעת ג'נט במדרכה (שהיא לא רק מפדחת. היא יקרה). לא נגיעה בפגוש הפיאט הישנה החונה מאחוריך, שאז יגיע הבעלים שלה, יתרעם על הנזק וידרוש שברולט מליבו חדשה כפיצוי.

ועוד דבר. תדע שבכל שניה נתונה אתה מצולם ומתועד. ב-7,000 טלפונים סלולריים בערך.
אתה הופך למסמר הרגע. כוכב פייסבוק. יוטיוב. יו ניים איט.
אז כדאי שתסתפר, תתלבש יפה ותהיה מאד פוטוגני. כל הזמן. גם אם רק קפצת לקנות חצי מנה פלאפל.











בכביש
יצאת מהחניה. אל תשכח לאותת ולנופף לתודה למי שנתן לך להשתלב. גם ככה אתה נתפס בתור הנהנתן הזה עם הלמבורגיני. אתה לא רוצה שזה יתעצם.

אחרי 50 מטרים  הרכב שלידך כמעט שפוגע בך. מזל שהספקת לבלום ולהסיט את האוטו לימין.
אבל אל תכעס על הנהג שכמעט והכרת את פרטיו האישיים. הוא צילם אותך עם הנייד שלו בוידאו תוך כדי נהיגה. הוא לא באמת רצה להיכנס בך.

הגעת לרמזור אדום. הבחור משמאל עם האיביזה מרים טורים. בירוק הוא פותח בחריקת צמיגים קלה ולא מרשימה ומתרחק לו לאיטו. עד שהבא בתור יעשה את התרגיל הזה.

ברמזור הבא הבחור שברכב שלידך יסמן לך להוריד חלון. הוא רוצה לשאול אותך המון שאלות חשובות לגבי האוטו. בהתחלה אתה משתף פעולה. אחרי כמה דקות אתה מבין שהדרך הנכונה היא לחייך אליו, לסמן לו את ברכת Howdy תוך נגיעה קלה בשולי הכובע שלך, ולהיפרד בזאת כידידים, עד לרמזור הבא שבו כנראה יסמן שוב את אותה התנועה של הורדת החלון. קצת כמו לשחק בפריזבי עם הלברדור שלך.

אתה מנסה לצאת כבר מפרברי המטרופולין ולתת מעט דרור למנוע האדיר ששוכן מלפניך, מאחוריך או מתחתיך. תלוי מה קנית.

בדרך לשם, אתה נזהר בכל הבאמפים. הרי צריך לעבור אותם בזחילה לא לפני שכמעט בלמת עד כדי עצירה לפני כל אחד מהם. אותו בחור נמרץ וחסר סבלנות שיושב בטנדר שמאחוריך יפנק אותך ואת עוברי האורח בצפירות נמרצות.
כל בור קטן ותמים למראה, כל פגם בכביש מורגש היטב וחובט בך, תודות לצמיגים צנועי חתך ומתלים ובולמים ספורטיביים ונוקשים. ויותר מכך, כניסה לא זהירה לבור קטן בכביש, שעומקו כגובה קצה הפגוש הקדמי, עלולה להיות יקרה וכואבת עד מאד.

הגעת לרמזור נוסף. הפעם אתה שני בתור כשלפניך עומד SUV  גדל מימדים. קח בחשבון שאתה כל כך נמוך, עד כדי כך שהוא בכלל לא רואה אותך במראה הפנימית שלו. רק שלא יחליט ליסוע לאחור פתאום.
כמעט והצלחת לצאת מהעיר. אתה כבר מדמיין את הכבישים שבדרך, ובו בזמן נזכר שלעולם לא תוכל לנצל את רוב יכולות האוטו שלך. לא באופן חוקי בכל אופן.

פתאום בור שלפניך מחזיר אותך למציאות. בלימה חזקה. הבלמים הקרמיים פה בולמים מדהים, רק שתמיד צריך לזכור שלרכב שמאחוריך אין בלמים קרמיים, ולא בא לך שהוא יקרא את השלט "איך אני נוהג" ממרחק של 30 ס"מ. כל עצירה מלווה במבט מהיר אחורה. ובאופן מחמיר ותכוף הרבה יותר מהתנהלות ברכב שאינו אקזוטי.
נכון שהרכב יכול לחצות את קו ה-300 קמ"ש, אבל לשם כך אתה צריך כבישים ללא הגבלת מהירות או פשוט למסלול. בפועל, רוב היום אתה בין הילוך ראשון לשני, בעיר, נלחם במשנה זהירות בבורות, בפגעי הכביש, בתנועה סביבך.     
יוצאים מהעיר.

או אז גילית שניידת משטרה יושבת לך על הזנב כבר כמה דקות. הקרוז קונטרול מיוצב על 100 קמ"ש. אתה מקפיד לאותת, נותן באדיבותך לנהגים אחרים להשתלב. אבל הניידת עדיין שם. מחפשת את הטעות הראשונה שלך.
אחרי שסוף סוף היא עזבה אותך וירדה במחלף , אתה אומר לעצמך "רק נתדלק וניסע".
בדרך כלל, נכנסים לתחנת דלק, מתדלקים, משלמים, וממשיכים הלאה. פשוט, לא?
ברכב כמו זה שבחרת לך, הנושא מורכב מעט יותר:
התקהלות. סקרנים. הבחור שמתדלק במשאבה לידך מתחיל לשאול שאלות כאילו שאתם חברים עוד מהטירונות.
"כמה עלה?", "כמה סוגרת?", "כמה פותחת?", "אפשר לצלם?", "רוצה החלפה עם הסובארו לגאסי 92' שלי?", "במה אתה עובד?", "כמה מרוויח?", "פנוי?". ואז מגיע הרגע, שכלמוד ניסיון, אתה מתחיל לענות בציניות את התשובות הנכונות. הרכב הוא בעצם תוצרת הודו. תוכנן ונבנה על ידי הנכד החורג של פרדיננד פורשה. במו ידיו. בחיי.
ואז נזכרת שהבטחת לאשתך לקנות ביילו שולחן פיקניק מתקפל. אבל באוטו שלך יש מקום לאפסן בקושי את הארנק. אתה מוותר על הרעיון ויוצא לדרך.
ואז, אחרי כל התלאות שעברת, אתה סוף סוף מועך את הדוושה ושוכח הכל.

"I believe I can fly" הוא השיר הראשון שקופץ לך לראש, וכל דבר אחר בעולם הזה מאבד פתאום רלוונטיות. אחיזה בהגה שכזה, הרמת טורים בשריקה מענגת והתמכרות לגודל החוויה הזו,  משנה לך את תפיסת העולם, היחסיות והמהירות באופן כללי. וזה שווה הכל.
אתה מוותר על שימוש יומיומי ברכב כזה. אתה לא באמת רוצה שיגרה כזו. אתה מחזיק עוד אוטו. נחמד. הגיוני. לא בולט. ליום יום.
ואת זו המיוחדת, שגורמת לך להוציא מעצמך צלילי עונג שלא ידעת שאתה מסוגל להם, תשאיר לנהיגת כיף. רק לנהיגת הכיף. וגם אז תנהג בה באופן שכל רוכב אופנוע אימץ לעצמו: תניח שכל מי שסביבך נמצא שם רק בשביל לסכן אותך.