מי אתה, בטהובן?
רן לוי






























בדרך כלל, כשמספרים על אדם דגול, מקובל להתחיל בהתחלה. בנקודת התחלה כלשהי, בכל אופן: רגע לידתו, ילדותו או אירוע מכונן כלשהו בחייו. את הפרק הזה, על לודוויג ואן בטהובן, אני אתחיל דווקא מהסוף.

בעשרים ושישה במרץ, 1827, בטהובן מת. האגדה אומרת שברגע מותו של המלחין המפורסם התנפץ רעם חזק על גגות בתיה של העיר וינה בה בילה בטהובן את מרבית שנותיו.

במאתיים השנים שחלפו מאז מותו של בטהובן אנחנו זוכרים אותו ומתארים אותו במגוון גדול של דרכים – שלעיתים סותרות זו את זו. למשל, בטהובן היה בן 19 כשהמהפכה הצרפתית זעזעה את אירופה. יש כותבים שגורסים שבטהובן תמך במהפכנים, אבל אחרים טוענים שהוא דווקא העדיף את המשטר האריסטוקרטי השמרני. הנאצים האמינו שבטהובן היה אנטישמי וניגנו את היצירות שלו בכנסים של המפלגה – אבל יש חוקרים שטוענים שבטהובן לא היה יותר אנטישמי מהמקובל בתקופתו, ואפילו היו לו כמה חברים טובים יהודים. היו אפילו מי שחשבו שבטהובן היה שחור, או לכל הפחות בעל שורשים אפריקניים: הדיעה הזו הייתה נפוצה בשנות השבעים, ימי המאבק לשיוויון של השחורים בארצות הברית. חוקרים אחרים פוסלים את הטענה הזו לחלוטין.

אגב, לפחות על עובדה אחת אין ויכוח: בטהובן היה די מכוער. היה לו מצח בולט, אף פחוס וכשהוא היה צוחק הוא היה נראה כמו קוף – ואת זה אמרו עליו חבריו הטובים ביותר. פעם אחת עצרו אותו שוטרים ברחוב ורצו לאסור אותו. כשהוא אמר להם שהוא בטהובן, אמרו לו – 'מה פתאום – בטהובן לא נראה ככה!'.


אנחנו יכולים לקבל אי-ודאות שכזו במקרים שבהם אין הרבה עדויות היסטוריות על אדם, אבל בטהובן השאיר אחריו יומנים ומכתבים למכביר, ובתור המוזיקאי המפורסם ביותר של תקופתו נכתבו עליו המון כתבות בעיתונים.
ומעבר לכל אלה, משחקת לידי ההיסטוריונים העובדה שהחל מסביבות גיל שלושים, מסיבה לא ברורה, בטהובן החל להתחרש בהדרגה עד שבשלב מסוים איבד את שמיעתו כמעט לחלוטין ולא היה יכול לנהל שיחות עם האנשים שסביבו. על כן, בטהובן החזיק תמיד בכיסו ספרון וכלי כתיבה, שעליו כתבו בני השיחה שלו את מה שרצו לומר לו. הוא השיב להם בעל פה, רוב הזמן, אבל מדי פעם גם בכתב. היו כארבע מאות ספרונים שכאלה במקור ומתוכם השתמרו כמאה וארבעים לערך – שבעזרתם ניתן להקיש על הנושאים שעניינו את בטהובן, כמו למשל השיחה עם מבקר שסיפר למלחין על אציל שהחזיר את השמיעה לאשתו באמצעות קיסם אוזניים מרוח בצואה של סוסים.

כאמור, כמות אדירה של מקורות מידע היסטוריים – ועדיין, אין קונצנזוס על מי היה בטהובן באמת. השאלה שמעניינת אותי היא – מדוע קשה לנו להבין מי היה בטהובן, ומה אפשר ללמוד מהקושי הזה על הגבולות והקשיים של מקצוע ההיסטוריה בכלל, וכתיבת ביוגרפיות בפרט.

הביוגרפיה של אנטון שינדלר

אחד המקורות ההיסטוריים החשובים ביותר לגבי בטהובן היא ביוגרפיה שכתב עליו המזכיר האישי שלו, אדם בשם אנטון שינדלר. שינדלר היה כנר חובב שהגיע לוינה ללמוד משפטים – כנראה שגם אז היה קשה להתפרנס ממוזיקה – והתקבל לעבודה כפקיד במשרד של עורך דינו של בטהובן. השניים התיידדו, ומספר שנים לאחר מכן החליט אנטון מיוזמתו לקחת על עצמו את תפקיד עוזרו האישי של בטהובן ללא שכר. הוא ניהל את ענייני הבית של בטהובן וטיפל בכל נושאי האדמיניסטרציה והבירוקרטיה למינהם, והיה מסור לבטהובן בצורה פנומנלית. הוא העריץ אותו הערצה עיוורת – מן הסתם כיוון שככנר, ידע להעריך את הגאונות המוזיקלית של המלחין. אפילו אחרי שב-1825 בטהובן זרק אותו מהבית אחרי שהאשים אותו – שלא בצדק, כנראה – שגנב ממנו כסף, כששינדלר שמע שבטהובן חולה מאד הוא חזר לעמוד לצידו ולסעוד אותו, עד מותו של המלחין שנתיים מאוחר יותר.

כאמור, לאחר מותו של בטהובן כתב שינדלר ביוגרפיה מפורטת על המלחין תחת הכותרת Beethoven As I Knew Him – שהייתה מבוססת גם על הכרותם האישית וגם על המסמכים הרבים וספרוני השיחה ששינלדר שמר לעצמו. מה אנחנו למדים על דמותו של בטהובן מתוך הביוגרפיה של שינדלר?

לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון ב-1770. אביו, מוזיקאי בעצמו, זיהה את הכישרון האדיר של בטהובן עוד מגיל צעיר והטיל עליו משטר אימונים ברוטלי – כה נוקשה, למעשה, שאולי בימינו היינו רואים בו התעללות: תרגילי פסנתר שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ומכות והשפלות בעקבות כל טעות. כבר בגיל שבע החל בטהובן להופיע בפני קהל, וכשהיה כבן עשרים עבר לוינה, שהייתה בירת המוזיקה של אירופה באותה התקופה.

בוינה סומן בטהובן כמעט מיד ככשרון עולה, בעיקר בזכות הוירטואוזיות שלו על הפסנתר. ב-1800, כשהיה בן שלושים, הציג בטהובן את הסימפוניה הראשונה שלו (מתוך תשע בסך הכל) – שזכתה להצלחה אדירה. מאותו רגע הוא הפך להיות כוכב מוזיקלי בקנה מידה בינלאומי, ושמו הוזכר תמיד בנשימה אחת עם מוצארט והיידן – שני המלחינים הגדולים של הדור הקודם. הוינאים היו גאים מאד במלחין המוכשר שלהם, ומספר אצילים מקומיים הסכימו להעניק לבטהובן קצבה שנתית נדיבה רק כדי שימשיך ליצור את המוזיקה האלוהית שלו.

אבל למרות ההצלחה – חייו של בטהובן לא היו קלים כלל וכלל. ראשית, הוא הקדיש את כל כולו למוזיקה שלו בצורה אבסולוטית ולכן לא נישא מעולם ולא הייתה לו בת זוג. שנית, הוא נאלץ להתמודד כל הזמן נגד התנכלויות של יריבים 'אידיאולוגיים', אפשר לומר: בטהובן היה אמן פורץ דרך ומהפכן, שהתעקש על האמת האמנותית שלו – והמוזיקה שלו בהחלט פרצה כמה גבולות, כפי שנגלה בהמשך. אבל וינה, שהייתה חלק ממה שכונה 'האימפריה הרומית הקדושה', הייתה מעוז השמרנות באירופה והיו רבים שלא אהבו את המהפכנות שלו. קצת מזכיר, אולי, את ההתנגדות בישראל בשנות השישים להגעתם של החיפושית להופעה אצלנו…

ולבסוף, אחיו של בטהובן הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית והותיר אחריו אישה מפוקפקת ומופקרת, שילדה ילד מחוץ לנישואים ואף נתפסה בגניבה – ובן צעיר בשם קארל. כשהלך האח לעולמו, בטהובן החליט להציל את קארל מעתידו העגום. הוא ביקש לאמץ את הילד ולהעניק לו את החינוך הטוב ביותר שכסף יכול לרכוש. איזו התחלה יכולה להיות טובה יותר לחייו של נער צעיר מלהיות בנו המאומץ של לודוויג ואן בטהובן?! זה כמו להיות יאיר נתניהו. אבל אימו של הילד ומשפחתה נאבקו בבטהובן והסיטו נגדו את קארל עד שהילד ניסה אפילו להתאבד בשלב מסוים. לבסוף ניתק קארל כל קשר עם בטהובן, וליבו של המלחין נשבר.

זה היה בטהובן. או ליתר דיוק – בטהובן כפי שהצטייר בביוגרפיה של אנטון שינדלר. וכפי שמיד נגלה – לא כולם הסכימו עם הדיוקן הזה.

האמת על בטהובן

הביוגרפיה שכתב שינלדר יצאה לאור ב-1840, שלוש עשר שנים לאחר מותו של בטהובן. באותו הזמן היו עדיין בסביבה לא מעט אנשים שהכירו את בטהובן אישית – וחלקם טענו שאנטון עיוות לחלוטין את דמותו של המלחין.

למשל, חיי האהבה של בטהובן. שינדלר מספר לנו שבטהובן חווה כמה התאהבויות חולפות פה ושם – אבל מתאר את האהבות הללו כאפלטוניות, ורומז לנו שבטהובן היה בתול:

"הוא חי את חייו ללא חטא, עם צניעות בתולית ואופי צח כשלג."

חבריו של בטהובן, לעומת זאת, מציירים תמונה שונה לחלוטין בזכרונותיהם. הם מספרים על הנטייה שלו לנצל את הסטטוס הסלבריטאי שלו כדי לפתות נשים. ובטהובן היה מגה-סלבריטאי: אם רצית לשלוח לו מכתב מספיק היה לכתוב על המעטפה "לכבוד בטהובן, וינה". בטהובן נעזר במוניטין שלו כדי להתחיל עם תלמידות שלו שהיו צעירות ממנו בעשרות שנים, וכדי לפתות נשים נשואות, כולל פעם אחת שבה הסתבך עם בעלה של אחת כזו ונאלץ להתנצל בפניו נמרצות. בתול סגפני הוא לא היה… למעשה, ישנן עדויות נסיבתיות לכך שבטהובן היה חולה בעגבת.

התדמית הסגפנית של הנזיר שמקדיש את כל חייו למוזיקה נסדקת עוד יותר כשמדובר בהרגלי השתיה של בטהובן. למשל, בנושא השתיה של בטהובן, שינדלר כותב כך –

"המשקה האהוב על בטהובן היה מי מעיין רעננים, ובקיץ היה שותה מהם כמויות נכבדות.'

מי מעיין רעננים….כמה נפלא. אבל במציאות, אנחנו יודעים שבטהובן היה שתיין רציני: חבריו של המלחין סיפרו על החיבה שלו לאלכוהול, וכיצד היה מסוגל ל'הוריד' בקבוק יין שלם בארוחה בלי להתבלבל. למעשה, סיבת מותו של בטהובן הייתה ככל הנראה כשל בכבד – תופעת לוואי מוכרת של אלכוהוליזם. אבל שינלדר השתדל להחביא את העובדה הזו בביוגרפיה שלו, ואם הוא כבר נאלץ להודות שבטהובן שתה הרבה אלכוהול – הוא בדרך כלל מאשים את מכריו של המלחין ש'הישקו' אותו בהרבה יין: דהיינו, הופך את בטהובן לקורבן של הנסיבות.

לגבי החיכוכים הרבים עם האנשים שסביבו? הם באשמתו של בטהובן. הוא לא הקורבן – הוא הרשע. הוא היה מהיר חימה ועצבני, והרבה לריב עם כולם סביבו – גם עם החברים הקרובים שלו.

ומה לגבי קארל, האחיין שבטהובן ביקש להציל מאם מפוקפקת וחיים של עוני? בטהובן בהחלט היה מסור לקארל הצעיר בצורה אבסולוטית: הוא התפלל איתו בבוקר ובערב, עזר לו בלימודים וכדומה. אבל בשלב מסוים, הדאגה והאהבה הפכו למה שנראה בדיעבד כתסביך שליטה אבסולוטי. בטהובן רצה לוודא שקארל עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר האפשריים של מוסר, ולשם כך ניסה לשלוט על כל אספקט בחייו של הילד. הוא שלח אנשים שיעקבו אחרי הנער כדי לוודא שהוא לא מבלה במקומות מפוקפקים, לנסות לפתות אותו לשתות אלכוהול כדי לראות אם הוא נופל בפח וכדומה. קארל התמרד נגד ניסיונות השליטה האובססיביים האלה עד כדי ניסיון התאבדות, ולבסוף כשהתבגר ניתק כל קשר עם הדוד המעיק.

במילים אחרות, שינדלר בהחלט עיוות את דמותו של בטהובן כשניסה להציג אותו כדמות אידילית, נעלה ונשגבת, חסרת כל חסרונות.

מדוע התאמץ כל כך שינלדר ליצור תמונה כה אידילית של דמותו של בטהובן? ובכן, סיבה אחת כבר ראינו: הוא העריץ את בטהובן. הסיבה השניה היא שביחס לתקופתו, שינדלר לא היה חריג כלל וכלל באופן שבו כתב את הביוגרפיה שלו.

הזרם הרומנטי במוזיקה ובאמנות

הביוגרפיות הראשונות הופיעו ביוון העתיקה וברומא, וכבר אז הייתה הנטיה של כותביהן – פרט למקרים בודדים פה ושם – להאדיר את מושא הספר. המגמה הזו המשיכה גם בימי הביניים, שבהן כמעט כל הביוגרפיות עסקו בקדושים נוצרים, בישופים, אפיפיורים, מלכים ואצילים – וגם בהן, הכותבים בעיקר מהללים את הדמויות ומציירים אותן בקווים אידילים לחלוטין. המגמה הזו היא תוצאה של אורח המחשבה השליט באותם הימים לפיו מלכים שלטו בעולם מכוח צו אלוהי – ועל אחת כמה וכמה קדושים נוצרים ואנשי דת – ולכן פגיעה בכבודם היא חטא. בנוסף, יש גם את העובדה הפשוטה שתחת שלטון מונרכי ואבסולוטי, אם עיצבנת את השליט – זה יכל לגרום לכאבי צוואר כרוניים, וכשאני אומר 'כרוניים' אני מתכוון לזה שעורפים לך את הראש. סר וולטר ריילי, שהיה סופר ופוליטיקאי במאה ה-16, הגדיר את הסכנה היטב:

"מי שכותב היסטוריה ומשתדל להיות קרוב ככל האפשר לאמת – כדאי שיזהר, כי יש סיכוי שהיא תבעט לו בשיניים."

ולמרבה האירוניה, גם לוולטר ריילי ערפו את הראש בסופו של דבר.

הנטייה לכתוב ביוגרפיות אידיליות התעצמה אפילו עוד יותר במאה ה-19 בעקבות עלייתה של התנועה הרומנטית – שגם בטהובן עצמו היה חלק ממנה.

מהי התקופה הרומנטית? ובכן, אנחנו לא מדברים כאן על רומנטיקה במובן של מערכות יחסים, כי אם רומנטיקה במובן של העדפת הרגש והתשוקה על פני הרציונליות וההיגיון. זו הייתה גישה שסחפה את אירופה במגוון של תחומים: מספרות ושירה ועד פילוסופיה ואדריכלות. כיוון שאנחנו מתרכזים בבטהובן, אסביר על הזרם הרומנטי דרך המוזיקה.

התנועה הרומנטית הייתה תנועת נגד למה שכונתה 'התנועה הקלאסית', ששלטה בכיפה במאה ה-18. הזרם הקלאסי הושפע מהרעיונות של עידן הנאורות: האמונה שבעזרת כוחו של המדע והתבונה האנושית ניתן להתגבר על כל הבעיות והאתגרים שבעולמנו. בעולם המוזיקה, ייצגו אותה מוצרט והיידן, שני מלחינים דגולים שכמו בטהובן, פעלו גם כן בוינה – העיר החשובה ביותר בעולם המוזיקה באותה העת. המוזיקה של מוצרט והיידן מתאפיינת בקלילות ופשטות יחסיים, ללא 'עיטורים וקישוטים מוזיקליים' שאיפיינו יצירות מוקדמות יותר. זו מוזיקה מאופקת ורשמית – כזו שאנחנו יכולים לדמיין אותה מנוגנת בנשף של אחר הצהריים, כשהמשתתפים רוקדים בקלילות לצליליה.

ג'וזף היידן (ויקיפדיה) - הפודקאסט עושים היסטוריה
ג'וזף היידן (ויקיפדיה)

בטהובן גדל והתחנך על ברכי המוזיקה של מוצרט והיידן. הוא למד את היצירות שלהם ואפילו היה תלמיד של היידן לתקופה מסוימת. היצירות הראשונות שלו, כולל הסימפוניות הגדולות הראשונות שכתב, מבוססות על הסגנון של התקופה הקלאסית. אפשר להסביר את השמרנות הראשונית הזו בחינוך שקיבל, וגם בעובדה שהלחנה של סימפוניה – שהיא יצירה ארוכה יחסית, ומנגנת אותה תזמורת עם המון נגנים – היא השקעה אדירה של זמן וכסף. למרות לבטהובן נחשב לכשרון עולה כבר כשהיה בשנות העשרים, סביר להניח שהוא לא רצה לקחת סיכון גדול מדי שהיצירה המשמעותית הראשונה שלו תיכשל ותגדע את הקריירה שלו עוד בטרם התפתחה.

אבל בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 החלו יוצרים והוגי דעות רבים באירופה להשמיע רעיונות מנוגדים לרציונליזם של עידן הנאורות. משוררים כמו לורד ביירון ופרסי שלי, למשל, כתבו על אידיאלים, ורגשות ותשוקה. הרומנטיקנים זנחו את הרעיון שהתבונה היא הפתרון לכל – וגרסו שרק ציות לאמת הפנימית של האדם היא המפתח לאושר. כחלק מאורח המחשבה הזה צמחו גם רעיונות נוספים, כמו הרצון להשתחרר משיעבוד ומרד נגד שכבות האצולה וההיררכיות הישנות של אירופה – רעיונות שהושפעו והשפיעו על המהפכה הצרפתית באותה התקופה, למשל, ועליית המרקסיזם מאוחר יותר.

גם בטהובן הושפע מהרוח החדשה הזו, והיא תאמה מאד את אישיותו. בטהובן היה אינדיבידואליסט שבז למוסכמות החברתיות והיררכיות הנוקשות של זמנו. הוא גם היה אדם אמוציונלי מאד: מהיר חימה ועצבני מחד, אבל מצד שני ידע להנות מכל מה שהיה לחיים להציע: שתיה, הומור ונשים. אחד החוקרים שכתב על בטהובן אמר שמי שרוצה להכיר את בטהובן באמת, חייב לקרוא את הכתבים שלו בגרמנית המקורית כיוון שלאף מתרגם לא יהיה אומץ לתרגם את הקללות והשפה המלוכלכת של בטהובן כפי שהן מופיעות במקור.

אין פלא, אם כן, שאחרי התקופה הראשונה והשמרנית יחסית בחייו של בטהובן – היצירות שלו החלו לשקף יותר ויותר את הרוח הרומנטית שנשבה באוויר. המוזיקה שלו הפכה להיות הרבה יותר עצמתית ואמוציונלית משהיה מקובל בתקופה הקלאסית, וזו הסיבה שבטהובן נחשב למלחין שגישר בין התקופות הקלאסית והרומנטית, והשפיע באופן זה על המוזיקה שבאה אחריו.

בחזרה לביוגרפיות. כיצד מתחברים הרעיונות של הזרם הרומנטי, עם הביוגרפיה האידילית שכתב שינלדר על בטהובן? ובכן, הרומנטיקנים אהבו גיבורים. הם הזדהו עם הרעיון לפיו אדם מעצב לעצמו את גורלו, ובעזרת כוח הרצון מסוגל להתנתק מהמגבלות שמטילה עליו החברה. התפיסה הזו השפיעה גם הביוגרפים של המאה ה-19, שנטו להאדיר את הגיבורים שלהם, לרומם ולפאר אותם – ולהסתיר את הפגמים שלהם. מבחינה זו, שינלדר לא היה שונה בהרבה משאר הסופרים שסביבו. בביוגרפיה שלו, הוא לא רצה לספר על "בטהובן האדם", ואפילו לא על "בטהובן המלחין": הוא רצה לספר על "בטהובן גיבור התרבות" – וגיבורי תרבות במאה ה-19, מסתבר, לא שתו, לא עשנו ולא שיחקו סנוקר.

להמשך הכתבה