"מה שהיה הוא שיהיה"
רו"ח ראובן שיף, RSM שיף הזנפרץ ושות' רו"ח 










בתקציב המדינה לשנים 2017-2018 אין מסר של התחדשות או בשורות לעידוד הצמיחה! 

ממשלת ישראל אישרה לאחרונה את עקרונות תקציב המדינה לשנים 2017-2018. מעיון ראשוני אני סבור כי אין בתקציב מסר חיובי ומזור ממשי לבעיות המרכזיות אותן חווה הכלכלה בישראל בתחום הכלכלי חברתי בכלל ולעידוד הצמיחה בפרט.

מה כן יש בתקציב המדינה לשנים 2017-2018? יש בו הרבה סיסמאות וקלישאות והרבה 
אתנן לכל השותפות הקואליציוניות. השקפת העולם הכלכלית של ראש הממשלה נתניהו 
שונה במהותה מזו של שר האוצר כחלון. בעוד שהראשון דוגל מאז ומתמיד באג'נדה לפיה מיסים 
גבוהים מובילים לאנטי צמיחה הרי שלפי האג'נדה "הרובין הודית" של השר כחלון יש להיטיב עם 
השכבות החלשות על חשבונם של העשירונים העליונים. 

איני מלין חלילה כנגד מדיניות מיטיבה זו. אין ספק כי יש להיטיב עם השכבות החלשות ולהקטין 
את הפערים הגדולים באי השוויון החברתי, אולם מדיניות כלכלית – חברתית זו אינה עומדת 
בקנה אחד עם הנתונים לפיהם חמשת העשירונים התחתונים במדינה אינם משלמים מיסים, כך 
שהפחתת מיסים לאותן שכבות באוכלוסייה אינה רלוונטית. 

בכל שנה, עם פרסומו של התקציב אנו נחשפים לביקורת נוקבת מצד כלכלנים 
ופוליטיקאים סביב המתווה והיסודות המרכיבים אותו.  צרכי הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה 
ובנוסף ההאטה הכלכלית בארץ ובעולם אותה אנו חווים בשנים האחרונות גרמו לירידה 
משמעותית בשיעורי הצמיחה במשק,  וכמו תמיד שאלת השאלות הינה כיצד יש לממן את 
תוספת התקציב? האם על ידי הפחתת רכיבי התקציב המופנים לביטחון, לבריאות, לחינוך 
ורווחה? או שמא לנקוט בחלופה "הקלה" של הגדלת ההכנסות, קרי העלאת מיסים? 

מצד אחד ישנם הסבורים כי יש לשמר בכל מחיר את המסגרת התקציבית כך שתהיה, עד 
כמה שניתן, מאוזנת ואם תידרש תוספת לביטחון או לשירותים אחרים הרי שיש לממנם 
באמצעות המכשיר של העלאת מיסים תוך שמירה על שיעור נמוך של גרעון, ומנגד ישנם 
הגורסים כי מהלך של העלאת מיסים יוביל להאטת הצריכה וההשקעות ויחריף את ההאטה הכלכלית  במשק מה שיגרום להגדלתו של הגרעון וחוזר חלילה. 

שיעורי מס גבוהים לא רק שאינם הדרך להגדיל את הכנסות המדינה אלא שהם הליך הבולם את צמיחתו של המשק!

אני סבור כי תכנון ובנייה מושכלת של תקציב המדינה דווקא בתקופה בה שוררת האטה כלכלית משמעותית במשק אינו ראוי שיהיה מושתת על מדיניות פיסקלית מצמצמת, אלא להיפך. שיעורי הצמיחה בשנתיים האחרונות מדשדשים ועומדים על שיעור של  כ-2% מהתוצר ואף נמוך מכך. אמנם מאומדן ראשוני של הלמ"ס המשק הישראלי צמח ברבעון השני של השנה ב-3.7% בין השאר בשל התחזקות השקל, האבטלה הנמוכה והעלייה בצריכה הפרטית, שכן לראשונה הכלילו את הצריכה האישית באינטרנט כחלק מהצריכה הפרטית, ואני אכן מקווה כי נתונים אלה מצביעים על תחילתה של מגמה חדשה ואינם תופעה חד פעמית.    איני טוען כי ניהול משק המושתת על עקרונות של גרעון גבוה ומתמשך הינו ניהול כלכלי נכון. ברם אולם, ישנם מקרים בהם ניתן לשחרר קצת את הרסן  ולקבוע יעד גבוה יותר של גרעון כל עוד הוא נקבע מסיבות ראויות. קרי,  בשעה שהמשק מדשדש ומצוי בפתחו של מיתון כלכלי מן הראוי להעלות את רף הסיכון ולהגדיל את יעד הגרעון תוך לקיחה בחשבון שזה על חשבון העתיד ובתנאי שהפעולות שיינקטו וההשקעות שיושקעו תהיינה מחוללות צמיחה. עלינו להיות ערים גם לעובדה כי כיום אנו נמצאים בתקופה בה שיעורי הריבית בארץ ובעולם שואפים לאפס ולפיכך נטילת הלוואות לטווח קצר בשיעורי הריבית הנוכחיים אינם מהווים סיכון הכרוך בנטל של תשלומי ריבית כבדים בעתיד. מה שחסר לי בתקציב הוא שאיני מוצא את ההשקעות העתידיות הללו כלולות בו. אין בתקציב  גם כל מסר ואופק למגזר העסקי ויתר על כן  לחברות ויזמים מקרב ה- Middle Market,  אותה אוכלוסייה של יזמים אשר מקימים חברות, מספקים מקומות תעסוקה ולוקחים סיכונים, הם אלה אשר מהווים הלכה למעשה את הקטר שמוביל את הרכבת הכלכלית בישראל.  לדידי, אחת מהמטרות העיקריות של תקציב המדינה הינה לספק לאותם יזמים ולחברות ה- Middle Market וודאות כלכלית ולחזק אותם. ברי לכל, כי במשק הישראלי שוררת רמת וודאות נמוכה מאד הן מסיבות גיאופוליטיות והן מסיבות רגולטוריות. רגולציה היא מכשיר טוב ויעיל כל עוד היא מגנה על האזרחים ומאפשרת ממשל תאגידי ראוי. אולם לדאבוני, עודף הרגולציה במחוזותינו אינו נובע מהסיבות האלו כי אם מגחמות אישיות ומתחרות בין הרגולטורים מי ייזום יותר שינויים ומי יטביע את חותמו יותר מחברו. וכל רגולטור רוצה לראות את עצמו כמוביל רפורמה וכי יירשם בדפי ההיסטוריה כאיש חזון. 

לכאורה, שורת הצעדים אותם רוצה להחיל שר האוצר כגון הפחתה מדורגת של מס החברות והפחתת נטל המס על יחידים מקרב שכבות הביניים תואמת ורלוונטית לנסיבות הקיימות. אך אם מתעמקים בשאר הצעדים אותם מתיימרת לקדם התכנית הכלכלית לשנים 2017-2018 מתקבלת התחושה ש"בסרט הזה כבר היינו" . 

קחו למשל את מס החברות שעומד כיום על שיעור של -25% . על פי התכנית הוא עתיד לרדת באופן מדורג ל- 24% בשנת 2017 ול-23% בשנת 2018. יש לברך על יוזמה זו ובתנאי שזוהי תחילתה של מגמה ליישור קו עם שיעורי מס החברות במדינות ה- OECD  ולא איזה "גימיק" חד  פעמי.  ומנגד, אני מצר על העובדה כי בחוק ההסדרים הצפוי אמורה להינתן סמכות לרשות המיסים לראות ברווחים של חברות שלא חולקו כאילו חולקו כדיבידנד ולמסות אותם בשיעור של 30% .תמוהה בעיני העובדה כי השארת רווחים בפירמה הפכה בימינו "לאויב". האינטרס של המשק הוא שכל פירמה תשאיר בידיה רווחים בלתי מחולקים כדי להשקיע ולצמוח. צעד  זה הינו דרקוני ולא ראוי שעלול לפגוע בחרות העסקית של אותן חברות. אין זה מתפקידה של רשות המיסים להתערב בשיקוליה העסקיים של הפירמה.
צעדים כגון אלה פוגעים באמון הציבור ועלולים להוביל לחיפוש השקעות זרות בניכר ולבריחת מוחות. בצד התהילה והכבוד הרב שרוחשים לנו בעולם בשל היותנו start- up nation  קיימת גם מחויבות יומיומית להשקעה בחברות ובאותם המוחות הנמנים על אומה זו.  

כאחד מהצעדים מחוללי הצמיחה אני ממליץ לחוקק הוראות שעה שתעניק מתן תמריצים 
לקליטת עובדים חדשים ובייחוד לגבי מגזרים מסוימים, להתיר פחת מואץ על השקעות ומס 
מופחת לתאגידים שיקימו מפעלים באזורי הפריפריה ולא רק לאלה המייצאים לחו"ל. 
ייצוא הינו מרכיב חשוב בכלכלה של כל מדינה אך יש לזכור כי הקונספציה ששררה בשנות 
השישים והשבעים של המאה הקודמת אינה רלוונטית היום היות ובידי בנק ישראל ישנן יתרות 
מט"ח בסך של כ-100 מיליארד דולר ולכן הנחת העבודה שהייתה בעבר לפיה  הייצוא הוא חזות 
הכל השתנתה. 

לסיכום: בהצעת התקציב לשנים 2017-2018 אין כל מסר של התחדשות. התכנית מנסה לאזן בין האינטרסים הרבים במדינה ואינה מביאה בשורות חדשות למשק בכלל ולמגזר העסקי בפרט, ולצערי כבר הורגלנו לכך כי מה שהיה הוא שיהיה. 



הכותב הינו שותף מנהל בפירמת RSM  שיף הזנפרץ ושות' רוח' , נשיא לשכת רו"ח לשעבר