למה התמונה הזו הפכה לוויראלית?
מאת: טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית.


למה התמונה הזו הפכה לוויראלית? איפה היא פוגשת אותנו? מעוררת חיוך או עצב...



רבים מאתנו חשים שפיתחו נטייה התמכרותית לחיים וירטואליים ברשת, ולהעדר מנטאלית ואף פיזית מהחיים האמתיים. כל כך מפתה וקל לברוח מהשגרה שהיא לעתים אפורה, שוחקת, מתסכלת אל תוך עולם שופע של גירויים אינטלקטואליים, חברתיים, רגשיים.

אך האם רק העדר הנוכחות גורם לנו להזדהות עם התמונה? או שאולי באופן כללי אופנות הנוכחות שלנו כבני אדם השתנתה, וכתוצאה מכך אנחנו יכולים להזדהות גם עם התינוק שלא רק משווע למישהו שיהיה אתו פיזית, אלא למישהו שיהיה אתו באופן אחר מבחינה רגשית?

אנחנו מסתובבים עם מסך דולק (כבר לא תמיד יושבים...) ביותר ויותר מקומות, שלא יכולנו לדמיין לפני לא הרבה שנים. באוטו, במעבר החצייה, בגינה הציבורית, באסיפת הורים עם המורה או הגננת, בשיחה עם חבר בבית קפה, בזמן אמבטיה עם הילד...

המשיכה למסך מספקת צרכים שונים, למשל את הרצון לשתף ברגע משמעותי, לקבל תמיכה, לזכות בהתפעלות, להפיג שעמום, לעורר ריגוש, או לברוח מרגע שמעורר תחושות קשות של תסכול או חרדה.

אפשר להתבונן על המהפכה הדיגיטלית רק כפלטפורמה שמקלה ומעצימה מנגנונים מוכרים של התנתקות מהמציאות, ואז מצוקתו של התינוק מהתמונה תיפתר בקלות בעקבות גמילה של אימו מהמסך, או שלא תיפתר, כי יש מי שיטען שמלכתחילה אימו אינה מסוגלת להתחבר אליו ולכן ברחה אל המסך.

אך אפשר להתבונן בהשפעה של המהפכה הדיגיטלית מזווית נוספת, השפעה שנמשכת גם לאחר השתקת המסכים. האם באופן הדרגתי חל שינוי ביכולת של אימו של התינוק, ושלנו, להשתהות, להקשיב לעצמנו ולאחר, לדקויות של הווייתנו? להיות באופן מלא יותר? אנחנו חולקים יותר, ויותר מהר, אך האם אנחנו מרגישים באמת יותר קרוב? יותר מובנים? האם נותר לנו הפנאי או היכולת להשתהות ולהיות בדקויות של ההוויה? 

דונלד ויניקוט, תיאורטיקן פסיכולוגי, מדבר על כך שלמען ההתפתחות הרגשית של התינוק הוא זקוק לאם, שתוכל להזדהות עם רגשותיו, להיות עמו בכל ההוויה, להחזיר לו במבטה השתקפות של תחושותיו. האם, שמזדהה עם תינוקה, חווה את רגשותיו, מעכלת ומעבדת אותם עבורו ומחזירה לו אותם במבטה, באופן שמאפשר לו להכיר את רגשותיו, להיות איתם, לתת להם שם וצורה. באמצעות תהליך זה הוא יכול להיות במגע עם עולמו הפנימי, להרגיש חי ולהיות יצרתי. ללא תיווכה של האם העולם הפנימי עלול ברגעים מסוימים להיות עוצמתי מפחיד ומאיים מדי עבור התינוק, עד כדי התנתקות והתכחשות. התינוק בכיור יכול ליהנות מהתחושה של המים על עורו, מצליל פכפוכם, מהצליל שתנועות גופו מפיקות במגע עם המים, אך האם הוא יכול להיות בחוויה הזו לבדו? ללא המבט של המטפל המשמעותי הוא יכול להיבהל שהמים יטביעו אותו, להיבהל כל כך, שבמקרה  הטוב (כשנוצר קשר ואמון בדמות משמעותית אנושית מטיבה ומרגיעה) הוא יבכה לעזרה, או במקרה גרוע יותר יתנתק ויבהה...  
 
איך קצב ואופנות התקשורת הדיגיטלית משפיעים על היחסים שבין האם לתינוק? על העולם הרגשי שלנו? הרי המבט שלנו השתנה, השפה השתנתה, וטווח הקשב שלנו השתנה.

האם המתבוננת בתינוקה, עושה זאת יותר ויותר דרך העדשה, לא פעם מתוך מחשבה על השיתוף ברשת. והשיתוף ברשת בשפתו המיוחדת, משפיע בתורו על ההמשגה, ואז על החוויה.

החוויות הסובייקטיביות שלנו, התחושות, הן אנלוגיות בבסיסן, נעות על רצף של יותר או פחות. השפה, המילה המקודדת, בהיותה בדידה, משאירה חלק מהחוויה האנלוגית בחוץ. לא ניתן לבטא במילה כתובה או מדוברת את כל המשמעות הגלומה בחוויה. המילה לא יכולה להעביר את הדפוס המלודי של דיבור פנים מול פנים. עם המהפכה הדיגיטלית התקשורת מצמצמת עוד יותר את העושר והמגוון של החוויה. למשל, השימוש הנפוץ ברשת ב"חחחח" יכול לבטא צחוק ספונטני וסוחף, צחוק ציני, צחוק נבוך.... באופן הדרגתי האמוטיקונים משתלטים על השיח ודוחקים את המילים החוצה, מצמצמים בכך עוד יותר את המנעד הרגשי, משטיחים אותו, ומותירים מחוץ למרחב הבינאישי דקויות וגוונים. השימוש הדיגיטלי מחלחל אל השיח הממשי, כאשר יותר ויותר אפשר לשמוע אנשים משתמשים במונחים נפוצים שהגיעו מהרשת כמו "חחחח" או  TMI. (To Much Information)

אי אפשר שלא לחשוב על כך שבאופן הדרגתי צמצום זה מחלחל גם אל הממד התוך אישי.

כשאימו של התינוק מעבדת וממשיגה את תחושותיה המתעוררות בה בעקבות המגע עמו, היא עושה זאת גם בשפה הדיגיטלית. יתכן שבדרך זו היא מתרחקת מהחוויה של עצמה, של תינוקה, והוא נותר לו בכיור לבדו, בוהה...

סרטים בדיוניים מדמים עולם עתידני שבו המין האנושי מאבד מאנושיותו, מנותק מרגשותיו, אך אנחנו עדיין לא שם.
ההתמכרות לרשת מוכיחה שהעולם הווירטואלי אינו מצליח להשביע באופן מספק את הצרכים הממשיים, אחרת לא היה צריך עוד ועוד ממנו.

כמו בכל תחום, המאבק למציאת איזון, הוא המפתח לצמיחה ולחיים ב Well Being


על הכותבת:
מטפלת במבוגרים, מתבגרים וילדים
במכון טמיר לפסיכותרפיה בת"א ובקליניקה פרטית בהרצליה
נייד: 054-4498749
כתובת מייל : talibourla@gmail.com