ללכת על הכל
יוגב פדחני











כשהתחלתי להיות יותר עב-כרס מ-"מלחמה ושלום" או ביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, התחלתי ללכת.  עשיתי את זה כי לא הצלחתי לרוץ יותר מאשר כמה יארדים בודדים, והליכה הייתה חלופה ראויה לצורכי ירידה במשקל. רוב חיי פסחתי על פעילות גופנית מאומצת או פעילות גופנית בכלל, אבל ערב אביבי אחד, החלטתי לשים נקודה בסוף הפרק הזה של חיי. חזרתי מעוד משמרת בעבודת הסטודנט-מבלי-להיות-סטודנט בתיאטרון העירוני, ובמקום לשקוע כהרגלי בבהייה מול מסך המחשב, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת.  בלי בידור. בלי שותפים. רק אני ואור הלבנה. הטבע חנן אותי ב-4 גפיים, חשבתי לעצמי, והגיע הזמן שאנצל את כולן.

היום כבר אינני עב-כרס, אבל האהבה להליכה חלחלה עמוק למי התהום שלי. אין לי צל של ספק שהליכה היא פעולה ראויה ואף נעלה מבחינות רבות, ואני מצר על כך שמרביתנו לא מבצעים אותה באופן תדיר. באופן אישי –  אני מכור, בערך כמו הבחירות לנשיאות ברוסיה או בטורקיה. במובנים רבים, את פעולת ההליכה למרחקים ארוכים באמת ניתן להמשיל לסיטואציה של שלטון יחיד. במהלכה אנחנו משיבים לעצמנו שליטה על חיינו, הופכים לאדונים לחיינו וזוכים מחדש באלמנטים נחוצים של חופש בחירה, חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש לעשות-מה-שבא-לנו, פשוט כי אנחנו יכולים.

נעים להכיר – זה אתה
הליכה מאפשרת לנו לא לאפשר לעצמנו לברוח ממה שמאתגר אותנו או מקשה עלינו ביומיום, או לפעמים אפילו מהתמודדות עם מי שאנחנו. לדידי, כל אדם הוא תמצית מזוקקת משל עצמו, שעליה הוא מוסיף עוד ועוד שכבות של הגדרות עצמיות, תפקידים מגדריים וחברתיים וקשרים מסובכים ומאתגרים עם שאר הבריות. כשאנחנו הולכים לבד ומבלי להיעזר באמצעי בידור טכנולוגיים, אין לנו לאן לברוח. זה רק אנחנו בזמן איכות עם עצמנו ועם המחשבות שלנו. היי, זה אתה – נעים להכיר. לונג טיים נו סי.

הרי פייסבוק, וואטסאפ, טלוויזיה ושאר החלופות המרצדות – לעיתים אלו רק דרכים לברוח מהמציאות לעולם חלופי ומבדר ללא ליאות, איפה שהדשא ירוק והנשים נאות. מה לא נעשה בשביל לא להיות עם עצמנו, עם המחשבות שלנו, או חלילה – בלי מחשבות כלל. איזה בזבוז זמן משווע! מה יגידו אחרים, יעילים יותר, על כל הזמן המבוזבז הזה. הרי באותו זמן יכולנו להתפתח בכל כך הרבה מובנים ולהאזין לתסכיתים מלומדים.

ואולי אנחנו לא באמת בורחים מהמציאות, אלא פשוט כבר לא מבחינים שהמציאות שהתרגלנו לחיות מוצפת במידע אינסופי שמגיע מבחוץ. אנחנו חיים בחשש קבוע להפסיד את הדבר הגדול והמעניין הבא, ומצויים במרדף מתמיד אחר תוכן וריגוש רגעי. קשה לנו להציב סכרים שיעמדו בפני מפלי התכנים, ולא פעם אלה האחרונים מותירים את האני הפנימי שלנו מותש וריקני.

להתאפס על החיים

ואנחנו כל הזמן טרודים. אנחנו חושבים שאנחנו "עסוקים", אבל האמת היא שאנחנו יותר מוטרדים מאשר עסוקים. כל הזמן מתרוצצות לנו בראש מחשבות, דאגות, בעיות, דילמות ותסבוכות (גם סביב נושאים חיוביים ושמחים). הן לוקחות לנו יותר זמן ומשאבים נפשיים מאשר העשייה עצמה, שרק מתרחשת בין לבין המחשבות, שבעיקר מסיטות אותנו מה"כאן ועכשיו" אל עבר ה"שם" וה"אחר כך". אין הווה, יש רק עתיד ועבר. אנחנו יותר דואגים למי שנהייה מאשר למי שאנחנו כבר.

ההליכה מאפשרת לנו לעשות סדר בנפש ובראש. להתאפס, להתחיל מחדש, לארגן את המחשבות, ואם להיעזר במטאפורה אנכרוניסטית משהו – לדאוג שכל הדיסקים יהיו בקופסאות הנכונות. קל להבין מה חשוב לנו ובעיקר – מה פחות חשוב לנו. על מה אפשר לוותר. אפשר לערוך סיעור מוחין חיובי ולהגיע לתובנות מעניינות. הליכה מפתחת ומטפחת מודעות עצמית גבוהה ומאפשרת לנו להיות בסדר, כך סתם, כמו שאנחנו, עם מי שאנחנו, אפילו כשאנחנו לבד. מבחינתי, להיות אדם "שלם", משמעו להיות מסוגל לא לעשות שום דבר בזמן נתון, להיות לבד, ועדיין להיות בסדר עם זה.


להמשך הכתבה