המדריך הקצר להארכת הזמן
עמית נויפלד 












בילדותי קראתי סיפור, שכעת אינני זוכר באיזה ספר פורסם, אודות מלך שביקש להאריך את הזמן. הכול בממלכתו היה נהדר אולם דומה היה בעיניו שהימים חולפים מהר מדי, והוא הציע פרס למי שיבנה מכונה שתצליח למתוח את משך היום. לאחר שמספר יזמים כשלו להציג בפניו פתרון הולם, הגיע אדם שהבטיח כי בידיו המכונה שתאריך את חייו עד אין קץ.  

כאשר הגיע המלך לבחון את ההמצאה החדשה הוא גילה לפניו גלגל עץ גדול, וידית שנועדה לסובב אותו על צירו. "כל שעליך לעשות", הבטיח הממציא, "זה לסובב את הגלגל, והזמן יאט מאליו את מהלכו". בעוד המלך בוחן בחשדנות את המתקן, הוסיף המועמד לזכייה עוד פרט חשוב אחד, "כדי להבטיח את פעולתה התקינה של המכונה, יש לוודא כי אתה עצמך מסובב את הגלגל ללא הפסקה."

מנקודה זאת בסיפור הסוף כבר צפוי וידוע מראש. בעודו מסובב את הידית ומניע את הגלגל הכבד על צירו, גילה המלך שהזמן אכן מאט באופן דרמטי את מהלכו, והיום מתארך עד אין סוף. הוא נאלץ להעניק לממציא את הפרס המובטח, ולוותר על שאיפתו להארכת הזמן.

מהסיפור (שכיום כאמור אינני מצליח להיזכר במקורו ואודה לכל עזרה בנושא) עלולים הקוראים הצעירים להסיק מסקנה מדכדכת למדי: הזמן, המשאב היקר ביותר בחיי האדם, מתארך רק בסיטואציות לא נעימות, כגון, עבודה פיזית קשה, טיפול שורש, או סרט של אלמודובר.

למרבה המזל, האמת היא הפוכה, ודווקא סיטואציות מהנות ומשמחות מצליחות להעניק לנו את התחושה שהזמן עומד מלכת, ואם לציין רק אחת לדוגמא – החופשה.

נסו להיזכר בטיול האחרון שלכם, וליתר דיוק, בימים הראשונים שלו (על למה "הראשונים" יובהר מיד). בדרך כלל אחרי כשלושה עד שישה ימים עולה בנו תחושה מופלאה של "ואוו, אנחנו רק שישה ימים פה, אבל זה מרגיש כמו שנה". לתחושה הזאת יש הסבר פשוט, וטוב מכך, כזה שנוכל ליישם גם מבלי לרכוש כרטיס טיסה.

מבלי למתוח מעל ומעבר את גבול הקשב של האדם הקורא ברשת, להלן המדריך השלם, אך הקצר, להארכת הזמן:

לחוות דברים חדשים. הסיבה שאנו מקבלים את התחושה של הימתחות הזמן בחצי הראשון של החופשה, וכמעט  תמיד באופן אינטנסיבי יותר מאשר בחלקה השני, נובעת באופן ישיר מכמות "המידע" החדש אליו אנחנו נחשפים: המראות, המקומות, הריחות, הטעמים, הרשמים – הכול חדש בעבורנו, לפחות בימים הראשונים, ולפיכך נחווה על ידינו בעצימות גבוהה מהרגיל. מסיבה זאת ממש, גם אלה מאתנו שיוצאים לחופשת בטן גב ולא זזים יותר מידי ממרבצם, חשים לאחר ימים ספורים שהם הספיקו לחוות רשמים שבדרך כלל מאכלסים שבועות ארוכים.

עכשיו, אם זאת הסיבה לתחושה הנפלאה של הזמן הנמתח כמסטיק (בקטע טוב), אין לנו שום מניעה לשחזר אותה גם לאחר שחזרנו מהחופשה. כל שעלינו לעשות זה לחוות דברים חדשים ביום יום, או במילים אחרות,לשבור שגרה. הסיבה שאנחנו חשים כי החצי השני של החופשה חולף במהירות גדולה יותר מאשר הראשון, היא שאנחנו מתרגלים לסביבה החדשה. מה שהיה מפתיע ומרגש לפני ימים ספורים הופך כעת לשגרת הטיול.

באותו אופן, אנשים מבוגרים מדווחים על תחושה שהשנים חולפות במהירות רבה יותר מאשר כשהיו ילדים, וזאת בשל העובדה שבגיל מבוגר אנחנו נוטים לפתח רוטינה יומית קבועה: נסיעה לעבודה, חזרה הביתה בשעות הערב, צפייה בטלוויזיה וכדומה, ואילו כשהיינו ילדים, עדיין למדנו את העולם, וחווינו אינספור אירועים בפעם הראשונה, שהותירו את חותמם ומתחו בעבורנו את תחושת הזמן.

השגרה, במובן זה, הנה האויבת הגדולה ביותר של הזמן, אותה אחת שמכלה דקות, שעות וימים, ומעלימה אותם לבלי שוב, מבלי להותיר אחריה זיכרון אחד ראוי. אם אנחנו רוצים להאט את מהלך הזמן, ולהעניק לו משמעות שתסייע לו להתרחב ולהימתח, אין לנו מנוס מליזום שיבושים אקראיים ומבוקרים בחיי היום יום.

אירועים שלא היינו נוהגים ללכת אליהם (מופע, פתיחה של תערוכה, הפגנה), מפגשים עם אנשים שאיננו בהכרח מכירים (לא חברים קרובים אליהם אנחנו "רגילים"), לימודים של תחום חדש (מלאכת יד, שפה זרה, סדנת כתיבה) – התגובה הראשונה של אנשים כמוני, הנוטים לחבב את השגרה, תהיה בדרך כלל לסרב למיני הצעות שכאלה ולהעדיף רביצה נינוחה על הספה. למרות זאת, ומניסיוני האישי, ברוב המקרים בהם הצלחתי להדוף את הנטייה הטבעית להתנגדות (או לחילופין, כאשר כל תמרוני ההתחמקות שלי כשלו), גיליתי שבסופו של דבר ביליתי ערב מהנה למדי, פגשתי אנשים חדשים ומעניינים, ובעיקר הותרתי חותם קטנטן על הזמן, שכעת נראה למרחוק כמו סיכה בוהקת שננעצה בלוח שנה. ככל שיהיו לנו יותר כאלה ביום יום, ככל שנצבור חוויות חדשות וזיכרונות לא שגרתיים, כך גם תחושת הזמן שלנו תאט את מהלכה, והימים ידמו בעינינו לארוכים מהרגיל.

להמשך הכתבה