יהודים רבים התמחו במאה הראשונה לספירה בבורסקאות – ייצור מוצרי עור, עבור הצבא הרומי שחנה בארץ, הפקידות הרומית, הגופים העשירים והאוכלוסיה הנכרית בעיקר

ד"ר יחיעם שורק



















מפעל לייצור מוצרי עור בבנגלדש. צילום: shutterstock.com

עיבוד עורות של חיות תוך שימוש בחומרים מונעי חימצון כדי שלא יירקבו נקרא במקורות חז"ל בשם "בורסקאות" כמונח הלקוח מן השפה הארמית. העובד נקרא "בורסי".

גם כאן כמו בתעשיות הקודמות מתרבה הייצור בשל הצריכה המרובה מצד הצבא הרומי שחנה בארץ, הפקידות הרומית, הגופים העשירים והאוכלוסיה הנכרית בעיקר.

המשווה כרונולוגית טקסטים במשנה, זו הדנה באבות המלאכה, לתוספתא ולתלמוד הירושלמי המאוחר, יבחין מייד בתמונה המתארת את התפתחות הייצור הבורסקאי לאורך הדורות, ואכן לא נשתומם לנוכח הדגשתו של רבי יהודה הנשיא באופן גורף משהו: "אי אפשר לעולם בלי בסם (מפיק בשמים) ובלי בורסי" (תלמוד בבלי פסחים סה עמ' א'). מאחורי אמירה כזו, ומצידו של הנשיא, מסתתר עידוד כלכלי מזה ומתיחת ההתייחסות לשני אפיקי ייצור המדיפים כל אחד ריח שונה לחלוטין כפי שנראה בהמשך הדברים מזה. ואולי אף ראיה מעניינת לעולם הייצור בכלל.

הבורסקאים היו קשורים על פי רוב למרכזי הייצור המלאכתיים-תעשייתיים או לווילות (למשקים ולחוות) כמו באזור סוסיתא, וזאת בשל הזמינות הגיאוגרפית לכבשים ולעיזים.

רוב חפצי העור נעשו מ"שלחי כבשים", היינו מעורות מופשטים. אלה עברו עיבוד צמחי למניעת חימצון הגורם לריקבון. פושט העורות ובכלל האומן לעיבוד עורות נקרא בשם "שלחא" ומעניין לציין כי אחד מהאומנים היה לא אחר מאשר רבי יוסי בן חלפתא, תנא מפורסם ומכובד.

תמונת מצב זו מביאה אותנו למסקנה כי הקשר בין גידול הצאן בטבע ובמכלאות לבין הבורסקאות היה רב פנים, הן בהקשר לבהמה הגסה (כבשים) והדקה (עיזים), מה שהביא ללא מעט מתחים בין החקלאים לרועים, בעיקר בפרשת גידול הבהמה הדקה בגבולות ארץ ישראל.

בין הבורסקאים קנו להם הסנדלרים מוניטין רב, וטמון כפל משמעות בתקופה הנידונה בהפרדה בין "שכף" שהוא מייצר המנעלים השלמים לבין הסנדלר, ואשר מסיום שמו נלמד על ההשפעה הרומית המסויימת בעצם הפקתו. אחד מהסנדלרים המפורסמים היה לא אחר מאשר רבי יוחנן הסנדלר (למרות שיש המתעקשים, משום-מה, לטעון כי מקור שמו של רבי יוחנן היה לא אחר מאשר שיבוש המילה אלכסנדריה ההלניסטית-רומית, וימחל לי בנידון מורי ורבי הפרופ' שמואל ספראי המנוח). בכל מקרה, אם נשווה בין התנאים המפורסמים רבי יוסי בן חלפתא ורבי יוחנן בהקשר העבודה הבורסקאית נגיע למסקנה מעניינת בהקשר הייצור וההפקה של מוצרי עור.

רבי יהודה בר עילאי עומד על הבדל בהפקת מוצרי עור עד דורו (מחצית המאה השניה לספ') ומדורו ואילך, וזאת נבין כמובן על רקע הגידול הרב של כבשים בתקופה זו, מה שמיתשתת מעדות מימצאי "מערת האגרות" בדבר הרמה בגבוהה של תהליך הייצור.


להמשך הכתבה