ילידי אמריקה ויחסם לטבע


ערך: גילי חסקין
















רבות דובר על הכחדת האינדיאנים, ילידי אמריקה, בדרום על ידי הספרדים ובצפון על ידי האנגלים. חלקם מתו בחרב וחלקם במחלות. האתוס ההתיישבותי האמריקאי (וגם הקנדי) הציג את הילידים כאויביו האכזריים של האדם הלבן. כך גם בוימו המערבונים. השינוי הגדול חל בסרט "המוהיקני האחרון" וכמובן ב"רוקד עם זאבים".



















עם הזמן, הבינו צאצאי האדם הלבן, שהם החריבו לא רק את התרבות הילידית, אלא גם את סביבתה. אכן, בשלב מסוים הם התעשתו וניסו להציל את הטבע, על ידי הקמת הפארקים הלאומיים. מאוחר מדי והשאלה לכמה זמן.

על יחסם של הילידים אל הטבע, ניתן ללמוד מטקס התפילה שהיו מבצעים טרם הריגתו של הביזון, או בתפילה לעילוי נשמתו של הלווייתן האפור:

"בוא, אדון המים, מלך הימים, אנו חבריך! בטובך אנו רוצים. עמנו אתה נוסע לזכות בכבוד גדול, מת אתה, אך מותך לא ישכח. מעצמותיך נפשוט הבשר, אך נשלחך בחזרה אל הים שם חשוב לחיות ולכן אל תירא! בוא בעקבותינו אל המעריצים אותך, אדון האוקיינוס הגדול".

כמו כן, מלמדים על כך, שני מסמכים מרגשים, שנכתבו במאה ה-19:

מכתב אל נשיא ארצות הברית פירס
מאת: הצ'יף סיאטל של שבט צואמיש , 1853

"הצ'יף הגדול בוושינגטון שולח הודעה כי הוא מבקש לקנות את אדמתנו. הצ'יף הגדול שולח לנו גם מילות ידידות ורצון טוב. יש לו צורך מועט בידידותנו בתמורה. אולם אנו נשקול את הצעתו כי יודעים אנו שאם לא נעשה זאת - יכול האדם הלבן לבוא עם רובים ולקחת את אדמותינו.


איך אפשר לקנות או למכור את השמיים - את חום האדמה. הרעיון זר לנו. ועם זאת, אין אנו בעלים לרעננות האוויר או ניצני המים. כיצד אתם יכולים לקנותם מאיתנו? אנו נחליט בזמננו שלנו. כל חלק מארץ זו מקודש לבני עמי. כל מחט מבריקה של אורן, כל חוף חולי, כל ערפל בחורשים האפלים, כל חרק מזמזם, קדושים הם בזיכרונם וניסיונם של בני עמי. אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את צרכנו. חלק אחד של הארץ דומה בעניו למשנהו, כי הוא הינו הזר הבא בלילה ונוטל מהאדמה כל שהוא נזקק לו. הארץ אינה אחיו, אלא אויבו, וכאשר הוא מכניע אותו הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברי אביו, וזכויות הלידה של ילדיו נשכחות מראה עריכם מכאיב את עיניו של האיש האדום. אין מקום שקט בערי האיש הלבן. אין מקום לשמוע את עלי האביב או את אוושת כנפי החרקים. ומה עוד יש בחיים אם אין האדם יכול לשמוע את קריאת הבדידות של העפרוני או את ויכוחי הצפרדעים סביב בריכה בלילה? האינדיאני מעדיף את הצליל הרך של רוח מנשבת על פני הבריכה ואת הריח של הרוח עצמה שנשטפה בגשם צהריים או בושמה בריח האורן. כי כל הדברים מתחלקים באותה נשימה - החיות, העצים, האדם. האדם הלבן אינו נראה כמבחין באוויר אותו הוא נושם. כאדם גוסס ימים רבים הוא אטום לצחנה.

להמשך הכתבה