ילדים וטכנולוגיה

מאת: טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית








 


 


קשה לדמיין את החיים שלנו היום ללא האמצעים הדיגיטליים (הסמרטפון, האייפון האייפד ושלל האפליקציות), הם הולכים ומשתלטים על תחומי חיינו, וכמעט ולא ניתן לחשוב על תחום שלא חדרו לתוכו.

האם זה טוב? האם זה רע? סביר להניח שרבים מצאו עצמם נעים בין התפעלות, התלהבות, השתאות והנאה מהאפשרויות הגלומות בעולם הדיגיטלי החדש לבין בהלה חשש ואיום מהעוצמה והסכנות שבו.

אולם קצב השינוי כה מהיר שאיננו יכולים להשתהות עוד בשאלה האם זה טוב או רע. הקדמה כבר כאן “חיה ובועטת”, ועלינו לעבור לשאלת ה”איך”. איך העולם החדש משפיע על חיינו, ואיך אנו מוצאים את עצמנו בתוכו.

הורים לילדים ניצבים בפני אתגר גדול במיוחד. ילדיהם חיים כבר בתוך העולם החדש, הלא מוכר להוריהם, עם שפע אפשרויות הזדמנויות פיתויים וסכנות ונדרשת מההורים הסתגלות מהירה.

מאז ומעולם קיים פער דורי בין הורים לילדים. הורים נדרשו ונדרשים לאפשר לילדיהם ולגונן עליהם בעולם משתנה וחדש עבורם (ההורים). האם הפער הבין דורי הנוכחי שונה מהותית מפערים בין דוריים קודמים? זו שאלה טובה, אך האם יש לנו את הזמן והמרחב להרהר בה כבעבר? מה שברור הוא שקצב התהוות הפער הבין דורי שונה מבעבר, דורש הסתגלות מהירה הרבה יותר מצד ההורים. יתכן גם כי עוצמת השינוי והשפעתו שונה.

בישראל הגיל הנורמטיבי בו ילד גולש באופן עצמאי בהתקנים שונים הוא גיל 9-10. גיל בו מתאפשרת לילד יותר עצמאות וגם נדרשת ממנו (בחינוך הציבורי אין צהרונים, וילדים החל מכיתה ד’ נתפסים כמסוגלים להתמודדות עצמאית בשעות אחר הצהריים). בגיל זה קבוצת העמיתים הופכת למשמעותית יותר בחיים של הילד, קבוצות ההשתייכות של הילד מתרחבות, הוא מחפש את חברת בני גילו, זקוק להכרה אישור והתפעלות גם מהם, והרשת היא קרקע פוריה לסיפוק צרכים התפתחותיים אלו.

הורים רבים מוצאים עצמם מבולבלים וחסרי אונים אל מול העולם הדיגיטלי החדש, לא בטוחים כיצד עליהם לנהוג בהקשר זה עם ילדיהם. האם לאפשר לילד גלישה ופעילות? עד כמה? באיזה תחומים? האם לפקח? היכן מותר לפקח? האם זה טוב לו? האם זה מסוכן? איך נגן עליו? התשובות לשאלות הללו יהפכו לברורות יותר אם ההורים ירשו לעצמם להתקרב לעולם הזה, ולהכיר אותו יותר מקרוב.

עם ידע והכרות עם העולם הדיגיטלי יתאפשר להם לחזור לעמדה הורית גם בהקשר זה. אם נתייחס לכניסה לעולם הדיגיטלי כעוד צעד התפתחותי של הילד, בו הוא זקוק לנו, לרגישות מצידנו, התכווננות, הערכה שלנו את יכולותיו, ובהתאם לספק לו הכוונה, ידע, עידוד, ליווי והגנה/פיקוח, ההתמודדות שלנו תהיה אפקטיבית יותר.

רצוי להיות עם הילד בשימוש הראשוני בהתקנים השונים. זה מתחיל ברמה הקונקרטית של איזה התקנים קיימים? מה מתאים לילד? מה הצרכים שלו? האם מכשיר קטן או גדול? כדאי לחקור את הנושא איתו, ללוות אותו. שיתוף בשאלות של ההורה אינה פוגעת בסמכותו, אלא מהווה מודל ונותנת לגיטימציה להפעלת חשיבה ובקרות.

הורים רבים מודאגים מכך שהעולם ברשת הוא עולם פרוץ, אפל נשלט על ידי יצרים ללא בקרה. הרי בלחיצת “קליק” תמימה הילד יכול להיות חשוף לחומרים לא תואמים את גילו ובשלותו. ולכן, חשוב להכניס את העולם הדיגיטלי למרחב שבין הילד להוריו. לעודד את הילד לשתף בשאלות שצצות לו בגלישה, בדילמות, בהתמודדויות. להסביר לילד שיש סכנות ברשת, שיכולים להיות תכנים (כמו בטלויזיה) שלא תואמים את גילו ועשויים להיות לא נעימים או מפחידים. להבהיר לו שבמקרה והוא נחשף לתכנים כאלו עליו לשתף את ההורים. לעודד אותו לא להרגיש אשמה ובושה, ולראות בהורה כתובת לשיתוף.

חשוב להיות רגיש וקשוב לבשלות הילד ובגרותו. מומלץ שהורה יתנגד ללחץ החברתי, וירשה לעצמו להקשיב לקול הפנימי שלו בנוגע למתי ואיך לאפשר שימוש עצמאי ברשת. בכל מקרה מומלץ להגדיל את דרגות החופש באופן הדרגתי, בהתאם לבשלות הילד. יש ילדים יותר סקרנים או אימפולסיבים ויש ילדים זהירים ואפילו זהירים מדי, שבמקרה שלהם עידוד השימוש באפן מבוקר יכול להיות חשוב ומפתח.

חשוב להסביר לילד את המשמעות של היקף החשיפה של הדברים שהוא כותב. את חוסר השליטה שלו על התפוצה שלהם. כמו גם את העובדה שלא ניתן להכחיש דברים שנכתבו.
ילדים הם אימפולסיבים יותר, ובהקשר זה חשוב לעודד בקרה.

כדאי לתת תשומת לב מוגברת לפער שבין אינטראקציה בכתב לבין זו שפנים מול פנים. אפשר להדגים לילד את הפער. את הדרכים השונות בהן ניתן להבין אותו טקסט כתוב.
אפשר לבדוק האם הילד מודע ומבין את הפער שבין העולם הוירטואלי לעולם הממשי, ובמקביל לבדוק האם אנו ההורים מבינים עד הסוף את הפער הזה? עצם הדיון בשאלה זו עם הילד מפתחת את החשיבה והביקורת שלו ומקדמת את ההסתגלות שלו.

אל מול העולם הדיגיטלי/וירטואלי הורים יכולים להרגיש חרדים מתוך תחושה שהילד שלהם נזרק לבד, מהר מדי לעולם גדול מדי. לכן, חשוב שהוא לא ירגיש לבד, שידע שהוריו שם בשבילו
ועבור ההורים שחשים לבד – מעניין לגלות, שכמו בעולם הממשי הישן והמוכר לנו, גם בעולם הוירטואלי לאט לאט  נכנסת פונקציה של מוסר בקרה והגנה.
למשל לאחרונה פותחה אפליקציה ישראלית “הכפתור האדום” (על ידי עמותת “הכפתור האדום” למניעת בריונות ברשת) אשר מאפשרת לילדים ב”קליק” אחד לדווח באופן אנונימי על אלימות ברשת (כצופה או כקורבן) ולהתחבר לגורמים שיעזרו בהתמודדות יעילה עם הבעיה. 
אפליקציה נוספת אשר הורים מוצאים כיעילה הנה אפליקציית “רמזור-השגחה באהבה”. מרגע ההתחברות לאפליקציה, הילד יכול להסיר את הוריו מרשימת אנשי הקשר, אך ההורים (במקביל לילד) מקבלים התרעות מהאפליקציה על כניסה לתכנים התנהגותיים או חברתיים לא הולמים (צבע צהוב - דורש התייחסות, צבע אדום - מחייב התייחסות) כמו גם על פתיחה של חשבון פייסבוק נוסף על ידי הילד. אפליקציה זו מאפשרת להורים לתת עצמאות מסוימת לילדיהם, מבלי לחדור מדי לפרטיותם ועם יכולת להיות מעורבים, מגנים ומחנכים כשצריך.
בנוסף קיימים בשוק מוצרים שונים שמאפשרים פיקוח ובקרה הורית, אם על ידי מניעת הופעת תכנים בהתקנים (תכנים אלימים או פורנוגרפים) או על ידי אפשרות מעקב אחר הרגלי הגלישה של המשתמש.
הכנסת העולם הדיגיטלי למרחב שבין הילד להוריו הוא מהותי בימים אלו על מנת לממש את אחריותנו ההורית. עם זאת, אין לראות בהמלצה זו כעידוד גורף או אישור לשימוש מוגבר ברשת.
חשוב להיות עירניים ולפקח על המינון של הפעילות ברשת, ולעודד את הילד לחיות גם בעולם הממשי!
 
טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בילדים נוער ומבוגרים ומדריכה הורים במכון טמיר לפסיכותרפיה בתל אביב ובקליניקה פרטית בהרצליה.

 
 
 הכותבת עובדת במכון -  
www.tipulpsychology.co.il