טקסס הולדם פוקר – מזל או יכולת? חלק א'
ניר סייג






















"[רוני] אני מגיע הביתה אחרי העבודה. הייתי דילר כמה פעמים לפני זה שם. הייתי משחק שם, אבל גיליתי שכישורי המשחק שלי לא מספיק טובים והפסדתי כמה מאות שקלים בכל פעם שהייתי בא לשחק, אבל עברתי לצד של המרוויח כמה מאות שקלים כמחלק קלפים.

[רן] כשאתה אומר 'הלכתי לשם' – מה זה שם? תאר לי את המקום. זה חדר בתוך דירה?

[רוני] לא, זה היה מרתף בתל אביב שבשעות היום השתמשו בו לריקודי בלט. לא מכון לא חוקי או משהו כזה. בשעות הערב הם השכירו את המקום לטורניר הפוקר, עד שתיים–שלוש בלילה."

טקסס הולדם הוא ואריאציה של משחק פוקר, והאיש ששמעתם הוא רוני מנשה. אני יודע מה אתם חושבים: פוקר, הימורים, דילר – הוא בטח טיפוס אפלולי שכזה, אולי אפילו עבריין. לא. ממש לא.

"[רוני] רוני מנשה, כמו שאמרת. אני בן 39, גר בהרצליה. שחקן פוקר חובב מאד–מאד–מאד. אני עובד בהייטק, כמנהל שיווק. שני ילדים – עידו בן 11, דנה בת שש. חמודים חמודים."

רוני הוא לא עבריין, ואפילו התנדב במשטרה בעבר. גם שאר האנשים שישבו בשולחנות לצידו של רוני באותו ערב הרה גורל באוגוסט, 2014, הם לא בדיוק האנשים שהייתם מצפים לראות בפרק של 'הבורר'.

"[רוני] ח'ברה ממש טובים. אנשים יש להם איזה רעיון בראש שטורניר טקסס הולדם, או פוקר בכלל, זה של עבריינים. ממש לא. יש שם מכל הקצוות: בעלי תואר ראשון, שני, דוקטורים, עורכי דין…סליחה: שופטים גם! [צוחקים]

[רן] למרבה האירוניה…

[רוני] באים לשחק טקסס הולדם. להעביר ערב פאן. הכניסה עולה מאה, מאתיים או שלוש מאות שקל, ואתה מקבל ארוחת ערב חינם. אתה פוגש חברים, נהנה…בדיוק כמו בילוי בבר או בדיסקוטק.

[רן] אז באיזו שעה יצאת מהבית?

[רוני] הטורניר התחיל בשמונה וחצי, יצאתי בשבע וחצי או משהו כזה. יש משהו מעניין שלא סיפרתי לאף אחד. סצפיפית באותו היום, לא הרגשתי טוב. שלחתי הודעה למארגן שאני לא מגיע כי אני לא מרגיש טוב. הוא שכנע אותי כן להגיע [צוחק]. אני עד היום מצטער שהסכמתי לשכנוע הזה. אם הייתי נשאר בבית, כל זה היה נחסך ממני. אבל זה הגורל. "













 


 https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=20337835

 

"[רוני] הגעתי למקום, הכל היה רגיל. הכל היה מאורגן כבר לפני, לא ארגנתי שום דבר. התיישבתי בשולחן והתחלתי לדלר. לקראת 2330 או 2345, נכנסים כוחות משטרה ברעש וצלצולים כמו בסרטים, עם מצלמות לצלם את המקום. 'תעזבו הכל, משטרה.'

[רן] בצעקות?

[רוני] לא בצעקות, בקול רם.  זה מקום קטן, לא ענק.

[רן] איך אתם מגיבים בחדר?

[רוני] האמת, הגבנו בחיוך. זה מבחינתו היה סוג של…מה אתם חושבים, שתפסתם פה את דון קורליאונה? חברים משחקים טקסס הולדם, תעזבו אותנו. זה היה בסוג של הומור, גם הדילרים וגם השחקנים.

[רן] מה עשו השוטרים?

[רוני] בירור – מי אתם, מה אתם, שמות וכדומה. כל השחקנים הלכו לצד אחד, מחלקי הקלפים ומנהל המקום לצד השני. הם חילקו את הדברים למי שמעניין אותם, שזה מחלקי הקלפים והמנהל, לבין השחקנים שהיה ידוע שהולכים לשחרר אותם הביתה.

[רן] מה עבר לך בראש כשהמשטרה מפרידה אתכם, הדילרים לצד אחד והשחקנים לצד השני?

[רוני] מתי אני הולך הביתה. זה הכל.

[רן] לא חששת?

[רוני] לא. לא חשבתי לרגע שזה ייגמר בכתב אישום. חשבתי שישאלו אותי שאלות וישלחו אותי הביתה. הבנתי את הנקודה, תודה רבה ולהתראות.

[רן] ומה קורה אחר כך?

[רוני] את השחקנים הם ראיינו ראיונות קצרים, לקחו שמות ואמרו להם – 'לך הביתה, אל תחזור לפה, בלה, בלה, בלה..' ואז הגיעו למנהל ולמחלקי הקלפים, שאותנו ראיינו תחת אזהרה. עניתי את התשובות, כל אחד ענה בצורה אמיתית וכנה. אף אחד לא שיקר, ואפילו מנהל המקום הראה להם את הכסף והסביר להם איך הוא מזמין שחקנים וכולי. שחררו אותנו הביתה."

טקסס הולדם, בדומה לשאר סוגי הפוקר – הוא משחק הימורים: בשלבים מסוימים של המשחק, על השחקנים להמר על הקלפים שברשותם או לפרוש מהמשחק ולהפסיד את מה שהימרו עליו עד כה. על פי החוק בישראל – ועל כך נרחיב בהמשך – טקסס הולדם מוגדר כ"משחק אסור". המשמעות המעשית של הגדרה זו היא שמותר לשחק טקסס הולדם בבית, כמשחק חברה בשביל הכיף – אבל אסור לערוך טורניר שבו מהמרים על כסף. העונש למי שמארגן או מנהל טורניר טקסס הולדם הוא עד שלוש שנות מאסר.

[רן] ואז אתה מגיע הביתה, מה אתה אומר לאשתך?

[רוני] שבאה המשטרה ותפסה את המקום ותחקרה אותנו. אשתי לא מחבבת את מה שאני עושה במשחק הפוקר, גם בתור שחקן וגם בתור דילר. בוא נגיד שהייתה לה את ההזדמנות להגיד 'אמרתי לך'."

הבה ניקח צעד אחורה ונכיר טוב יותר את המשחק.

שורשי משחק הפוקר המקורי אינם ברורים. ככל הנראה מדובר באבולוציה הדרגתית של משחקי קלפים עתיקים יותר שהיו נפוצים בסין החל מהמאה התשיעית ולאחר מכן בפרס ובאירופה. בארצות הברית החלו משחקי קלפים לצבור פופולריות בראשית המאה ה19, במיוחד בקרב הסוחרים ששייטו לאורך נהר המיסיסיפי. בבתי הקזינו, תפס הפוקר מקום של כבוד לצידם של הרולטה והבלאק-ג'ק.

הוואריאציה הספציפית של טקסס הולדם (Texas Holdem) הפכה חלק מבתי הקזינו של לאס וגאס לקראת סוף שנות השבעים של המאה העשרים, וכמעט מיד החלה למשוך אליה שחקנים רבים. הסיבה העיקרית לכך היא שמכל סוגי הפוקר, הולדם הוא ככל הנראה המשחק הקל ביותר ללימוד.

החוקים פשוטים למדי. בכל סיבוב, כל שחקן סביב השולחן מקבל שני קלפים אישיים שהוא מחזיק בידיו, וישנם עוד חמישה קלפים פתוחים שמשותפים לכל השחקנים. המנצח הוא זה שיש לו את חמשת הקלפים החזקים ביותר, שהם צירוף של הקלפים האישיים שלו והקלפים המשותפים. למשל, אם קיבלתי שני אסים בקלפים האישיים, ויש שני אסים נוספים בקלפים המשותפים על השולחן – אז אני יכול ליצור קומבינציה של ארבעה אסים, וזו נחשבת יד חזקה מאד. הקלפים האישיים והקלפים המשותפים נפתחים בהדרגה, קלף אחר קלף, ובכל שלב השחקנים צריכים להחליט אם להמר עוד – או לפרוש ולהפסיד את מה שהימרו עד כה. בכל סיבוב יש בדרך כלל שחקן אחד שגורף את כל הקופה, ומשחק טקסס הולדם טיפוסי כולל כמה עשרות או מאות סיבובים קצרים שכאלה. כאמור, חוקים פשוטים למדי, ששחקן מתחיל יכול ללמוד ולהבין, לפחות ברמה הבסיסית, בתוך רבע שעה בערך.

לאורך שנות השמונים והתשעים גברה הפופולריות של טקסס הולדם בקהל הרחב, וטורנירים גדולים משכו אליהם אלפי שחקנים. רשתות טלוויזיה כמו ESPN החלו משדרות משחקים חשובים, וכשהופיעה רשת האינטרנט – הטקסס הולדם פשוט התפוצץ. אלפי אתרי אינטרנט איפשרו לשחקנים מתחילים לשחק בחינם או על כסף, להתאמן ולהשחיז את יכולותיהם וליצור קהילות מקוונות. השיא היה בשנת 2003, כששחקן חובב בשם כריס מאנימייקר (Moneymaker) – כן, זה שמו האמיתי – זכה באליפות העולם לאחר שהעפיל לתחרות דרך טורניר אינטרנטי. מאנימייקר ניצח מאות שחקני טקסס הולדם מקצועיים וזכה בשניים וחצי מיליון דולר: הישג מדהים, שהצית את דמיונם של אלפי חובבנים בכל רחבי העולם ומשך אותם אל המשחק.

 


By Thomas van de Weerd from Utrecht, The Netherlands – Pokeravond, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2106370

הטקסס הולדם נפוץ מאוד גם בתרבות הפופולרית: מאות ספרים נכתבו עליו, הדמויות בסדרת המדע הבדיוני 'מסע בין כוכבים' משחקות פוקר בזמנן הפנוי על החללית, ואפילו בסרט 'קאזינו רויאל' מ-2006, ג'יימס בונד משחק טקסס הולדם במקום משחק ה'בקרה' שמופיע בספר המקורי עליו מתבסס הסרט.

הפופולריות האדירה של טקסס הולדם מחוץ לישראל עומדת בניגוד מוחלט למעמדו בישראל כמשחק אסור, וכנר אה שהדיסוננס הזה הוא הסיבה לכך שרוני ושאר השחקנים שהיו עימו באותו הערב לא לקחו את הפשיטה המשטרתית ברצינות. דמיינו לעצמכם שכדורגל היה משחק אסור בישראל. בכל ערוץ טלוויזיה, בכל עיתון ובכל תוכנית רדיו מסקרים את הליגות בספרד ובאנגליה, מתלהבים מהמונדיאל ומדברים על מסי ורונאלדו כאילו היו אלוהים חיים: אין כאן תחושה של פעילות לא-לגיטימית כמו סחר בסמים או זנות. להפך! מאדירים את הכדורגל ומפארים אותו. ברור, אם כן, שאם אתה והח'ברה תשחקו כדורגל ביום שישי בשכונה, לא *תרגישו* כמו פושעים ופשיטה משטרתית תיראה לכם הזויה וסוריאליסטית. גם רוני, מנהל שיווק בחברת הייטק גדולה, וכל שאר רואי החשבון ועורכי הדין שישבו לצידו בשולחן לא ראו בעצמם פושעים.

"[רוני] אני חושב שעברה כמעט שנה. אני וכמה ח'ברה היינו מדלרים באליפות ישראל בפוקר באוניה. זה חוקי – היא יוצאת מהארץ. לא עשיתי את העבירה הזו שוב. אני זוכר שבאוניה הגיעה השמועה לאוזנינו שהמשטרה מתכוונת להגיש כתבי אישום כנגד כל מי שהיה במקום.

האמת, הייתי קצת בשוק ואפילו קצת מאוכזב מהמשטרה. זה מה שיש לכם לעשות? חבל על בזבוז הדף. אבל פה נכנסתי קצת לשוק והתחלתי קצת לפחד. כתב אישום: אני לא מכיר דבר כזה, אני לא עבריין, לא התעסקתי עם המשטרה חוץ מדוח תנועה פה ושם ב-2002, אולי. זה לא משהו שאני אוהב לעשות.

[רן] בשנה שחלפה עד ששמעת על כתב האישום, זה ישב לך בראש?

[רוני] ממש לא! שכחתי מזה לגמרי. זה לא ישב עלי ולא הזיז לי. לא התקשרו אלי [מהמשטרה] ולא שאלו שאלות נוספות. כלום.

[רן] מתי הגישו את כתבי האישום?

[רוני] ממש חודש לפני שחלפה שנה [ממועד הפשיטה] הגישו כתבי אישום. קיבלתי דואר רשום הביתה, ואז התחיל כל הבלאגן. התחלנו שיחות טלפון בינינו, לראות מה עושים, איך ולמה. אפילו ניסינו להוריד אותם מכתב האישום: פנינו למשטרה במכתבים בבקשה לבטל את כתב האישום, והם סירבו.

[רן] על סמך מה הייתה הבקשה שלכם?

[רוני] על סמך זה שטעינו, ואנחנו מצטערים, ואנחנו אזרחים נורמטיביים. תבטלו את כתב האישום ולא נעשה את זה יותר. היינו מוכנים כבר אז להתחייב על זה. אנחנו אנשים משכילים, עובדים, עורכי דין, רואי חשבון, עובדי הייטק…טסים לחו"ל. אנחנו צריכים את גליון ההרשעות שלנו נקי, במיוחד לא על דבר כזה שטותי. והמשטרה לא הסכימה."

מה שרוני וחבריו למשחק לא לקחו בחשבון היא עוצמת ההתנגדות בממסד וגם אצל רבים מחוצה לו, למשחק הפוקר. עיקר ההתנגדות נובע מהחיבור ההדוק בין פוקר ובין הימורים. ההימורים נחשבים כיום להתמכרות, ואנשי מקצוע רבים מעידים שהתמכרות להימורים היא קשה ואכזרית במיוחד אפילו ביחס להתמכרות לסמים או אלכוהול. למשל, נחום מיכאלי, מנהל היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים בעמותת 'אפשר' לפיתוח שירותי רווחה וחינוך, סיפר בראיון למגזין 'דה-מארקר' –

"הימורים, ובתוכם גם משחקי קלפים, עדיין נחשבים אצל רבים למשחק, וכשאנחנו בוחנים את המוטיבציה והנכונות להגיע לטיפול, יש פחות נכונות כשמדובר בנושאים שנחשבים נורמטיביים, כמו משחקים. לעומת בעיות כמו התמכרות לסמים, שבהן אנשים מגיעים לטיפול בשלבים מוקדמים מאוד, אלה שפונים אלינו בגלל קלפים נמצאים בדרך כלל בנקודות הקצה, הקשות יותר. הם פונים בשלבים מתקדמים של הבעיה. חלק מהם עושים זאת לאחר שהסתבכו בצורה קשה, כי אם נשאר להם עוד כסף הם בדרך כלל ימשיכו להמר. יש פונים שהרסו משפחות מבחינה כלכלית. מגיעים אלינו בני מעמד הביניים, אנשים נורמטיביים שלא נזקקו מעולם לשירותי הרווחה. כ־80% מהם בעלי השכלה תיכונית ומעלה. 77% מהם בעלי מקצוע."

גם אוסנת עזריה, מטפלת בהתמכרויות, מציירת תמונה דומה בראיון אחר –

"בניסיון האישי שלי בקליניקה אני מוצאת שהרבה יותר מהתמכרויות אחרות, בהתמכרות להימורים המכור מכחיש את הבעיה – הגם שכבר כול משפחתו מחזירה חובות עבורו, או מסתבכת עם נושים יותר מפעם אחת. אני מוצאת שלמהמרים הכפייתיים קושי רב להודות בהתמכרותם, וכן קיים קושי רב של הסביבה לזהות את ההתמכרות. זאתת בניגוד  התמכרויות אחרות. באלכוהול הסביבה הקרובה מודעת יחסית מהר לבעיה: היא איננה ניתנת להסתרה. מאוכל משמינים או מרזים, כנ”ל לגבי סמים, אחרי סקס ניתן לעקוב… אבל הימורים לא ניתנים למעקב ומכאן הכאב הגדול. המשפחה מעורבת כשהמצב כבר ממש קשה”.

התדמית השלילית של הולדם הגיע לשיאה ב-2011 באחת מפרשיות הרצח הזכורות ביותר של השנים האחרונות, כשדניאל מעוז רצח את שני הוריו כדי לזכות בכספי הירושה כיוון שהסתבך בחובות הימורים כבדים בעולם התחתון כשחקן טקסס הולדם. התמכרות להימורים היא תופעה כה אכזרית וכואבת, עד שאין פלא שהממסד רואה בטקסס הולדם תופעה שלילית. עד כמה שלילית? עד כדי כך אפילו חבר הכנסת אורן חזן – שכזכור, בעצמו ניהל קזינו בבולגריה – זיהה את הסנטימנט הזה ומתנגד נחרצות להצעות להפוך את טקסס הולדם למשחק חוקי.

"[רן] יש לך עורך דין בשלב הזה?

[רוני] לא, בשלב הזה לא צריך עורך דין – ואני גם לא מתכוון להביא עורך דין כזה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל עורך דין פלילי עולה בין 30-40 אלף ש"ח לחודש, עד מיליון ש"ח, תלוי איזו עבירה אתה עושה ותלוי איזה עורך דין אתה לוקח.

לא הייתה לי כוונה להוציא כאלה סכומים, ובמיוחד לא בהתחלה, בדיון הראשון. לא הבנו לאיפה זה הולך. חשבנו שאולי יציעו לנו עסקת טיעון שאולי נסכים לקחת אותה. ובאמת, התביעה הציעה פשרה: בואו, תודו בעבירה – תקבלו אי–הרשעה, שזה בעצם אין תיק פלילי, ותעשו 120 שעות לתועלת הציבור.

כולם הסכימו, חוץ ממני.

לי זה הפריע. זה מראה שיש למשטרה שיטה קלוקלת של 'בוא נגיש כתב אישום, אבל אחרי זה בוא תודה ונבטל את זה.' בשביל מה כל זה? והייתה לי גם בעיה להודות בעבירה שהיא לא נכונה. אין כזאת עבירה. טקסס הולדם זה משחק של יכולת. הוא לא משחק של מזל!"

כאן אנחנו מגיעים לשורש המחלוקת הגדולה ביותר בין שחקני הטקסס הולדם למערכת המשפט הישראלית. החוק קובע כי "משחק אסור" הוא א’ – משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף, או בטובת הנאה – וב’, התוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת.

הקריטריון הראשון ברור למדי: אם אתה משחק בבית, בשביל הכיף, ללא מעורבות של כסף – אז זה חוקי לגמרי. הקריטריון השני, זה שמתייחס לגורל או למזל, לעומת יכולת – הוא קצת פחות מובן מאליו.


להמשך הכתבה