לטייל בסתיו

  גילי חסקין


























הסתיו הוא הזמן הרומנטי ביותר. נתן יונתן כתב: “מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עמם. רק נשארה גחלת עמומה , של אהבת הקיץ הגדומה”. הימים הולכים ומתקצרים. תחושת המוות המשמש ובא עם החורף המצמית, מעצימה את הרומנטיקה של הסתיו.

אלו הימים בהם שרים על הסתיו, הענן ועל הרוח המייבב. כזה שגם לציניקנים גורם לצביטה בלב. גם אצלנו שרים על האהבות השבות בסתיו.

לפי ההגדרה האסטרונומית, הסתיו מתחיל בימי השוויון, שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, ומסתיים בימי ההיפוך שבהם היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה. בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל ב-22 בספטמבר ונגמר ב-21 בדצמבר. בחצי הכדור הדרומי הסתיו מתחיל ב-22 במרץ ונגמר ב-21 ביוני.

באזורים הממוזגים, הסתיו הוא העונה בה אוספים את מרבית  הגידולים החקלאיים. העצים משירים את עליהם וצובעים את היער בשלל גוונים חמים. מזג האוויר נעשה קריר וגשם יורד. במקומות רבים, הסתיו הוא העונה הגשומה ביותר בשנה. ברוח זו כתב שמואל אבן גבירול:


“כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו

וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו:.

הסתיו מרמז על החורף הממשמש ובא ועל המוות שכרוך בו. עוד מעט תיאלץ פרספונה להיפרד מאמה ולשוב לחיקו של האדס, אל השאול.

 























חטיפת פרספונה. פסל של ברניני. באדיבות Wikipedia

גם דיוניסוס,  אל היין, יודע שחגיגת הקיץ הסתיימה. עוד מעט ישוב לקבל את מנת הייסורים השנתית שלו מידיה של הרה. בעלי הגפן שנותרו הוא ממשיך לשמור על ארשת של עסקים כרגיל, אך למרות שהבציר עדיין בעיצומו הוא סופר כול עלה שנושר וממתין לעינויים שבדרך. עוד חודש נראה אותו עירום ועריה, שענפיו מתפתלים בייסורים של חורף.

הסתיו הוא העונה היבשה ביותר של השנה ולכן הכי פחות מתאימה לפריחה שדורשת משאבים רבים. לכן, דווקא בתקופה זו פורחים כמה מינים, שבתהליך אבולוציוני ארוך העדיפו להתמודד עם התנאים הקשים, אך על מעט תחרות. ראשון שבהם הוא החצב, שעמודי הפריחה שלו מיתמרים כבר בסוף חודש אוגוסט ואחריו, יבשרו את היורה, הסתוונית, הורודה, החלמונית , שצבעה הצהוב העניק לה את שמה הכרכום והנרקיס.
























סתוונית, הקווקז הקטן, גאורגיה. צילום: גילי חסקין, ספטמבר 2000

בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הסתיו הוא רק עונת מעבר. זו העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים. להבדיל מהארצות הקרות, אצלנו זו תקופה מבשרת את החיים שיצמיחו הגשמים. אלו ישטפו את האבק השדות יוריקו ומישורי ענק יתכסו בדרום אדום במובן בחיובי של המילה, של כלניות נוריות ופרגים. בעל – אל הצמיחה הכנעני, שנרצח על ידי אחיו מות, משתחרר מלפיתת המוות הזמנית שלו וחוזר לחיים, כדי להצמיח את היבולים.  

































בעל – אל הצמיחה הכנעני – צלמית מהמאה ה-12 לפני הספירה. ראס שמרה, הוא היא אוגרית.

שוללי האביב והסתיו כעונות השנה מסתמכים בעיקר על המקרא, שינק הרבה מהשראתו, מדימוייו ומצורות הביטוי שלו מטבע הארץ, מנופיה ומאקלימה. הסתיו נזכר בתנ”ך פעם אחת בלבד “כי-הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו” (שיר השירים ב’ 11 ). יש המפרשים “סתיו” כמושג המקביל לגשם, כביכול חד הם, דהיינו – חורף. סיוע לגישה זו אפשר למצוא במלה הערבית “שתא”, הדומה במידת מה בצלילה לסתיו, והיא משמשת במשמעות של חורף בארמית נקרא החורף “סתוא”. מאידך, יטענו אחרים כי . המקרא, ינק הרבה מהשראתו, מדימוייו ומצורות הביטוי שלו מטבע הארץ, אך לא יהיה זה נכון לראותו כמגדיר ביולוגי. אזכורם של צמחים, של בעלי-חיים ושל תופעות טבע אחרות, נועד בעיקר להבהרה, ובאו כמשל לרעיונות דתיים ולתופעות מוסריות-חברתיות. כך למשל נדידת הציפורים, שהיא מסימניו הברורים של הסתיו: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה (ירמיהו, ח, 7). מכאן, כי גם אם התנ”ך לא הזכיר את עונות המעבר השנויות במחלוקת , ולא זיכה אותן בשם מפורש עדיין אין זו הוכחה לשלילת קיומן[1]. נתן זך כתב:

“הקיץ תם. מי היה משער שהעונות חולפות

ושהדבר הזה, אביב, באמת חוזר אחרי החרף

ושהסתיו עכשיו בפתח. הלא מתעתעות בנו

עונות השנה עם לקחן החזוד כשפנינו

נשואות היו רק לשינוי, התחדשות. מן ההרים יבוא,

אמר הוינאי עם המשקפת. לא, כי מן העמק,

פסק מיבש הבצות. גבירותי ורבותי, לא כדאי

לריב בשל אביב – או סתיו”.





















עגורים נודדים בעמק החולה. צילום: גילי חסקין, נובמבר 2015

אחד המאפיינים של הסתיו הוא נדידת הציפורים. כפי שכתב שמואל בס: ” רוחות מנשבות, נודדות ציפורים , הולכים ובאים הימים הקרים”. יש משהו בנדידה, שמדבר במיוחד, לטיילים. הציפורים הממלאות את גופן בשומן, כצידה לדרך, מעוררת את ייצר הנדודים. לא רק. יש משהו במעוף הציפורים, שיחד עם ריח הגשם הראשון והעלים המצהיבים, שמעורר תחושות רומנטיות. היטיב לתאר זאת יורם טהר לב, כשכתב:

“זה היה עם בוא הסתיו,

הוא אותה כל כך אהב,

היתה יפה כמו בשירים,

כמו בסתיו הציפורים”.

יעקב שטיינברג עשה את ההקשר המתבקש בין הנדידה למלנכוליה שמעורר הסתיו.

“כצִפּוֹר בְּיוֹם סְתָו, אֲשֶׁר תָּשִׁיר שִׁיר-נְדוּדִים

טֶרֶם תַּרְחִיק נְדֹד לְעֵבֶר יַמִּים, –

כֵּן שִׁירִי, נַפְשִׁי, שִׁירַיִךְ הַגַּלְמוּדִים

מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים”.

סתיו הוא הקסם הרך והנוגה של רקפות ועלי זהב, כי רק האהבות שבות לכאן בסתיו. בערב מנשבות רוחות קרירות, הנחליאלים מנופפים בזנבם ובדוכנים נמכרים ענבים מתוקים, מקומטים משהו, כפי שהבדואים ממשילים  לגברים בעשור החמישי של חייהם, מקומטים ומאובקים מעט, אך נוטפי צוף. הרימונים כבר נתבקעו וגרגיריהם המתוקים נראים למרחוק; פירות המנגו מדיפים ריח מתוק ולגויאבות ניחוח חריף של ממש.

ובכול זאת, בארץ מזרח תיכונית, עם שתי עונות מעבר, קשה לתפוש את עוצמת הדרמה הכרוכה בחילופי העונות. אין כאן את הדרו של הסתיו שאני כול כך אוהב באירופה. המרצפות החלקות מגשם ראשון, בערים המדייוואליות מעוררות געגוע, למשהו שאינו תמיד ברור. ובכול זאת לכן, מומלץ לצאת ולחוות את העצים המתאבלים על קץ הקיץ, במקומות בהם הדרמה עזה במיוחד. ניו אינגלנד, נובה סקוצ’ה, יפן.























סתיו בשמורת “ארבע האחיות”. מערב סיצ’ואן, סין. צילום: גילי חסקין, נובמבר 2016

הסתיו של הארצות הצפוניות הוא הרבה יותר מהמישורים המצהיבים של הגולן וחסידות החוצות את העמק. הסתיו שלהם הוא ציפורים נוטשות ומרבד כתמתם של עלים, שמימי האגם שמתחתם מבצבצים בקרעים כחולים. היערות הבוערים של קנדה, כשהנופים היפים בדרך כלל בימות הקיץ, הופכים למסעירים והסתיו צובע אותם באלפי גוונים. אלו ימים  בהם הצהוב של השדר מתערבב בכתום של האשור והאדום הסגלגל של האדר משתולל בצמרות העצים.

פעמים רבות, לאחר שמתחילים הגשמים בדרך כלל אחרי הכפור הראשון, מחזיר הסתיו מלחמה שערה ופורץ בכמה ימים יפים, המכונים קיץ אינדיאני” ( Indian summer)[2]. הוא עשוי להחזיק מעמד ימים ספורים בלבד או להימשך שבוע ויותר. המונח משמש גם מטאפורית לתיאור פריחה מאוחרת של משהו, במקרים רבים באופן בלתי צפוי, או כשכבר איננו בתוקף. אפשר להשוות את השימוש בו לזה הנעשה במונח “רנסאנס” במובן של “תחייה”, אלא שבמקרה דנן, מדובר בתחייה זמנית בלבד. המונח קיץ אינדיאני נמצא בשימוש זה מאז סוף המאה ה-18[3].  דניאל ג’. בורסטין בספרו “האמריקאים, החוויה הקולוניאלית” מציע, שמקור המונח הוא בפשיטות של לוחמים אינדיאנים על המושבות האירופאיות; הפשיטות הללו הסתיימו בדרך כלל בסתיו ועל כן, התארכות מזג האוויר הקיצי אל תוך הסתיו נתפסה כ”קיץ אינדיאני”.























נובה סקוטיה, מזרח קנדה. צילום: גילי חסקין, אוקטובר 2017

להבדיל מהאביב, המעורר אסוציאציות של התחדשות, כאשר האפרים מצטבעים בירוק ונתנקדים בפרחים צבעוניים, הסתיו, בו העלים מאבדים את הכלורופיל שלהם ובקרקע היער נערמת שכבה עבה של עלים, מעורר מחשבות הפוכות. לכן האביב עשיר בחגי צמיחה והסתיו עני יחסית.

 



להמשך הכתבה