חשיבות המו"מ בתהליכי ישוב סכסוכים
עו"ד אורית שולוביץ












 
דמיינו תינוק הבוכה כי חש ברעב, בעוד אמו העייפה שרועה טרוטת עפעפיים על הספה שבחדר, אחרי לילה לבן נוסף נטול שינה.
בתחילה, אין היא נענית לאיתותיו ולפיכך הולך ומגביר הוא את בכיו, כך בהדרגה עד אשר מתרצה האם, מאכילה אותו וזוכה בתמורה למנוחה המיוחלת.
מה שיצר התינוק בפתח תהליך המו"מ אותו ניהל עם אמו הוא מצב של "איום" (-על מנוחתה), שהביא אותה להגיב ולספק צרכיו (-מזון), בתמורה לסיפוק צרכיה (-שינה).
מובן, שכמבוגרים נצפה בדרכי התנהלות משוכללות ומתוחכמות יותר, אך עדיין ממחישה דוגמה זו באופן ראשוני מהו מו"מ. כבני אדם, אנו חיים בחרדה קיומית מתמשכת, פועל יוצא של מנגנון הישרדותי קדום, שמבוטאת ברצון לספק את צרכינו ולהשיג יותר ממה שברשותנו. לשם צמצום הפער בין הרצוי למצוי מבין הפרט, זאת על אף סלידתו מתחושת התלות, כי בדלית ברירה יהא עליו להניע את המערכת, לשתף פעולה עם הזולת וזאת על מנת להביא לסיפוק הצרכים ההדדיים.
תחילת ההנעה היא תחילתו של תהליך המו"מ.
 
מו"מ מאז ועד היום
מו"מ הינו מושג חברתי שבא לציין תהליך תקשורתי דו-סטרי שבמסגרתו כל צד שואף להעביר מסרים לשם שכנוע הצד שכנגד ולהביא למקסום רווחיו הוא עד לגיבושם להסכם שישקף אינטרסים אלו על חשבון אלו של זולתו.
מאז ומעולם, נתפס המו"מ כדרך השכיחה ביותר לפתרון סכסוכים והיה נפוץ בחברות המסורתיות הפרה-מודרניות, שהתאפיינו בקהילתיות חזקה ובערכים משותפים. בחברות אלו שמשה מערכת המשפט לטיפול בנושאי מדינה וכלכלה בלבד ולא הייתה לה כל סמכות בתחומי הפרט. מחלוקות שצצו בנושאים אלו נפתרו על ידי מו"מ ישיר בין חברי אותה קהילה ולכל היותר הצדדים פנו להסתייע בסמכות דתית מקומית כדוגמת רב או כומר.
 
המודרניזציה הביאה להתפוררות אותו מבנה קהילתי ולהיווצרות האינדיבידואליזם. משכך עלה הצורך במערכת כללים אחידה אשר תתאם בין הפרטים שאינם חולקים עוד מערכת אמונות דומה. כך הוענקה סמכות למערכת המשפט לחלוש גם על תחומי הפרט.
כך היה עד אשר בארה"ב, בשנות ה70, החל הצורך בשינוי. ההשתנות המואצת של החברה הבאה הביאה לריבוי מחלוקות אשר הניסיון ליישובן הוביל לבעיית עומס בבתי המשפט ולתפקוד לקוי של המערכת. נוצר הצורך בהקמת דרכים אלטרנטיביות לפתרון המחלוקות. הוקמו בוררויות והליכים מחוץ לכותלי בית המשפט כגון כאלו שיועדו לטיפול בסוגיות הנוגעות לדיני משפחה וכדומה, שהובילו להפחתת העומס בבתי המשפט.
היטיב לנסח זאת, השופט ברגר, נשיא בית המשפט העליון האמריקאי בין השנים 1969-1986, באומרו כי: "הרעיון שאנשים פשוטים רוצים שופטים בגלימות שחורות, עורכי דין מכופתרים ואולמות משפט מסודרים בסדר המתאים לפתור את הסכסוכים שלהם- אינו נכון. אנשים עם בעיות, כמו אנשים עם כאבים, רוצים הקלה ורוצים לקבל אותה באופן המהיר והזול ביותר האפשרי".
בשנות ה-80 התפתח אידיאל המו"מ הבינאישי, כזה שמדגיש את כוח הפרט ומאמין ביכולתו לייצר פתרונות ללא התערבות סמכותית עליונה. תנועת ה-ADR ( Alternative Dispute Resolution-) בארה"ב החלה להציע פרוצדורות מגוונות ליישוב סכסוכים המתרחקות מ"פורמליזם" ומאמצות דרכים יצירתיות ויעילות שיאפשרו, מעבר לפתרון המחלוקות המצומצמות הצריכות יישוב, המשך מערכת יחסים הרמונית בין הצדדים.
 
פרוצדורות אלו שינו את כללי המשחק והוסיפו למגרש שחקנים חדשים, שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם החשיבה הקוגניטיבית וה"דיוק" שאפיינו את מערכת המשפט המסורתית. הכרה בחשיבות הרגשות החלה לתפוס את קידמת הבמה תוך הבנת השפעתם המכרעת על תהליך המו"מ והסיכונים הכרוכים בחוסר ניתוב מבוקר שלהם.

 
תפקיד הרגשות במו"מ
בני האדם שונים זה מזה, אך ישנה אוניברסליות לגבי רגשות בסיסיים.
התיאוריות השונות בתחום מדעי החברה מדברות על מגוון רגשות כגון: פחד, כעס, עצב ועונג כששני הרגשות הראשונים- פחד וכעס, הם האופייניים ביותר למו"מ.
ככלל, רגשות קיימים, נחוצים ועוצמתיים והשפעתם על התהליך- מכרעת, אך יש להן השפעות פוטנציאליות לטוב ולרע.
מחד גיסא: הם אלו המדרבנים להישגים וחיוניים לערכים ולמטרות של מנהלי המו"מ.
צד למו"מ חייב להיות מספיק מעוניין רגשית כדי להתמיד בתהליך למרות המכשולים.
מאידך גיסא: עלולה להיווצר הצפה אינטנסיבית- בין אם תוצאת כעס שיביא לאיבוד שליטה ובין אם תוצאת פחד שיביא להימנעות מהמשך התהליך. כך או כך, תלך ותטשטש נקודת מבטם של הצדדים עד כדי טרפוד התהליך וביצוע טעויות חמורות.
חשיבות הרגשות וניתובם
 
ההכרח הוא בקיום מודעות לאותה נקודה, בה עלול הרגש לגאות בנו או ביריבנו, שכן אלמלא נאבחן ונטפל בו- נפספס את ההזדמנות לשלוט בו.
 
 
נקודת גאות הרגש והמודעות לה
 
הדינמיקה האבולוציונית פיתחה מנגנון תגובה מהיר ועוצמתי כתוצאה מרגשות שליליים כמו כעס ופחד יותר מאשר מאלה החיוביים כמו שמחה ושלווה וזאת מאחר ואלו הראשונים מייצרים "מוכנות וכוח" הדרושים להצלתנו ברגעים קריטיים.
ניקח לדוגמה אישה קדמונית השבה לביתה עת ערב והשומעת יללה. הצליל יתפרש על ידה כמרמז על סכנה והיא תעצור. בהפסקה זו תעריך את הנסיבות ותפחית את הסיכוי שהטורף יבחין בה. אין המדובר בלחימה או בבריחה. זהו קיפאון, במהלכו סורק המוח זיכרונות באשר להתנסויות קודמות דומות, החושים מתחדדים והאישה מקבלת החלטה על הפעולה.
בעת המודרנית יגיב אדם המהלך בחשיכה ברחוב צדדי בעיר הגדולה באופן דומה למשמע דריכת אקדח.
כלומר, גם אם פעולות האדם המודרני שונות מאלו של האדם הקדמון, קווי הדמיון רבים: הצרכים הבסיסיים, מצבי הסכנה, הרגשות זהים ובעזרת המנגנון האבולוציוני, אין אנו מותירים ביד המחשבה בלבד את האחריות לפתרון במצבים מאיימים.
הבעייתיות-במידתיות. בעוד שעוצבנו בדרכים המנחות אותנו להגיב משל היינו "טרף" או "ציידים", השתנה הארגון החברתי באופן דרמטי, כך שעוצמת רגשות שהיו חיוניים להישרדות אבותינו, דוחפות אותנו להתפרצויות הרסניות ועוצמתיות במצבים בהם היה עלינו לנהוג בגישות רגועות ומתונות יותר.
 
על כן, יש להיות מודעים לנקודה זו בה רגשות עוצמתיים עלולים לפרוץ בקרבנו בצורה בלתי מבוקרת ולנתב אותם לתגובות יעילות שיביאו להמשכו של המשא והמתן ולפתרון המחלוקת. יש לשקול, האם נכון במצב הנתון להחצין את הרגשות או שמא לסגת צעד אחורה ולנהוג באיפוק על מנת להימנע מטרפוד התהליך.
 
לסיכום:
במרוצת השנים, התגלגל תהליך יישוב הסכסוכים והפך לאישי יותר, החל מיציאתו מסמכות מערכת המשפט והתמקדותו בפרטים עצמם.
בעצם העברת האחריות לצדדים לסכסוך ותחושתם כי מאמינים ביכולתם להגיע לפתרון לאו דווקא על ידי מי שמחזיק במאזני הצדק, נוצר מצב בו כלי המשחק העיקריים הם הצדדים, מבנה אישיותם ורגשותיהם.
הרגשות קריטיים לקיום מו"מ. החזקים ביותר- עלולים להיות המניעים ביותר אך גם ההרסניים ביותר. החדשות הטובות הן שניתן להשתלט עליהם, לנווט אותם, אך לא ניתן להעלימם- וגם לא רצוי. מה שכן, יש לזהות מצב של סיכון להסלמתם ולנהוג בצורה שקולה. באופן זה של הפיכתו למודע, תמוקסם התועלת היוצאת מהבנת התהליך בדרך לסיומו המוצלח ולהשגת הסכם שנוצר על ידי הצדדים למו"מ.
 
 
 
 
 
אורית קידרון-שולוביץ,
עורכת דין לענייני משפחה ומגשרת BA , LL.B
03-6123355
Oritshol777@gmail.com