התחביב האיטי שלי, או, איך להפסיק לקנות בגדים ועדיין ללבוש חדשים

עמית נויפלד








 

לקנות פחות, לצמצם מלתחות, לרכוש יד שניה, לבחור פריטים מאיכות גבוהה, להפעיל לחץ על יצרנים ורשתות תכנית "המערכת" אודות האופנה המהירה, במהלכה נחשפו עדויות של צעירות שהועסקו במפעלי ייצור בגדים בהודו, הציעה לא מעט אפשרויות פעולה בעבור צרכנים שרוצים לסייע בצמצום הנזק לסביבה ולעובדים בתעשייה. כל ההצעות טובות וראויות, ועדיין, הופתעתי לגלות שאפשרות נוספת, חשובה לא פחות, נעדרה לחלוטין מהכתבה – ללמוד איך להפעיל מכונת תפירה.

לפני שנה נרשמתי לקורס תפירה למתחילים (14 שיעורים) בסטודיו קטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. למדתי להעתיק גזרות, להוציא מידות, להשחיל חוטים, לתפור, לפרום ושוב לתפור ושוב לפרום, עד שבסוף יוצא משהו שמזכיר בגד ושאפשר ללבוש. אחרי שבועיים תפרתי לעצמי את החצאית הראשונה. זה לקח קצת יותר משמונה שעות, אבל זאת הייתה החצאית הראשונה שלי. עד סוף הקורס תפרתי לעצמי 2 שמלות, 2 חולצות ותיק אחד – הכול לפי גזרות מוכנות (ממגזיני בורדה אהובים). בעידוד המורה ויחד עם חברים שפגשתי בקורס הראשון המשכנו יחד לקורס נוסף של תדמיתנות, במהלכו למדנו לעצב בעצמנו גזרות חדשות. אם החצאית הראשונה הייתה שלי, אז הפריטים שתפרתי מאז הם כבר ממש אני.

במציאות שבה כל מותגי האופנה, זולים כיקרים, מתנהלים בחוסר שקיפות ותופרים באותם מפעלים בדיוק, הדרך הכי טובה להבטיח שאף ילדה הודית לא עמדה בגללנו על הרגליים 16 שעות ביממה, היא ללמוד לעצב ולתפור לעצמנו את הבגדים שאנחנו לובשים. ייתכן וזה נשמע מעט קיצוני, אבל לפני שאתם נוטשים את הפוסט, כדאי שתדעו שהתפירה העניקה לי (ויכולה להעניק גם לכם) הרבה יותר מאשר מצפון נקי (עד כמה שאפשר, מרבית הבדים מגיעים ממדינות עולם שלישי, מה שהופך ייצור של מלתחה אתית לחלוטין לעניין מורכב, אבל גם כאן אפשר לחקור, לשאול ולדאוג לקנייה של בד שמיוצר בהעסקה הוגנת).

להמשך הכתבה