ההיסטוריה של הריפוי 

נכתב ע"י אורי אלון 

פרופ' זהר עמר











מדע הרפואה המודרני נסמך גם על מקורות עתיקים ועל סממני מרפא מסורתיים. אולם עם השנים סממני המרפא האלה הולכים ונעלמים, ויחד איתם נעלמת מסורת מפוארת של רפואה ודרך חיים. פרופ' זוהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר-אילן, אוסף וחוקר את סממני הרפואה האלה כ-20 שנה, בכך הוא משמר את הידע הרב שנצבר בתחום, למען הדורות הבאים 


סיורים רבים בשווקים עתיקים, בחנויות תבלינים ברחבי הארץ ובחו"ל ואלפי ראיונות ערך פרופ' זוהר עמר חוקר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר-אילן, במטרה להכיר, להבין ולתעד את סוד הסממנים הרפואיים העממיים, השגורים עדיין בקהילות מסורתיות בישראל. הסממנים השונים מוכרים לפרופ' עמר מכתבי יד של רופאי יוון ורומא והרופאים הערבים בימי הביניים. קיומם עד ימינו, בעיקר בקרב קהילות שחיו בהשפעת התרבות הערבית, הוא נושא המחקר המרתק שלו. 


נראה כי אזלת ידה של הרפואה המודרנית מול תחלואים מסוימים היא שעוררה מחדש את העניין ברפואה העממית. כדוגמה מביא פרופ' עמר את הניסיון בן ימינו להתמודד עם הפגיעה בזיכרון בגיל מתקדם: "לפני כמה שנים ציטט הרב עובדיה יוסף באחד מנאומיו את האמרה הידועה מימי הביניים: 'חזור חזור ולא תצטרך לבלאדור'. האמרה מרמזת על כך שלצמח הבלאדור [[Baladur סגולה לשפר את הזיכרון, אך יש לו תופעות לוואי מסכנות חיים. במילים אחרות, האמירה העממית הזו מייעצת: תשנן ותשנן כדי לחדד את זיכרונך, ובלבד שלא תזדקק לצמח הזה, שפגיעתו רעה. בעקבות הרב עובדיה היו מי שנזכרו בצמח ובתכונותיו ופנו אליי בבקשה לסייע באיתורו. ואכן, בזכות העניין של הרפואה המודרנית בנושא הקוגניציה בגיל מתקדם, אפשר כיום לשוב ולרכוש אותו כתמצית המיוצרת בארץ מהצמח המיובא מהודו ומבוססת על מרשמים שפרסם זהר עמר מכתבי יד עתיקים". 


בין סממני המרפא המסורתיים, מוסיף פרופ' עמר, ישנם גם כאלה שמקורם מן החי. אחד הפופולריים שבהם, שאף זוכה לחיקויים ולזיופים רבים, הוא אבקת החומט הרפואי סקנקור [[saknakur. "תרופה זו נזכרת כבר בספרו של הרופא היווני דיוסקורידס, בן המאה הראשונה וכן בחיבורו של הרמב"ם. על פי הספרות העתיקה, היה נהוג לייבש ולטחון את החומט והאבקה שימשה כתרופה לאין אונות. במהלך אחד הסקרים שעשיתי בחנויות בעיר העתיקה בירושלים נתקלתי בסטודנט ערבי, שביקש לקנות סקנקור. הוא הסביר לי ששמע על כך במשפחתו, שיש לה רקע מסורתי, הסתקרן והחליט לנסות את התרופה. העובדה שהסממנים השונים נזכרים בספרות העתיקה מחזקת את האמונה ביעילותם". 




 










טעם המן


"כמעט שאין צמח ללא סגולות מרפא", אומר פרופ' עמר, "אפילו לצמחים 'רעים' יש תכונות ריפוי. כזה הוא, למשל, הסרפד הצורב. לאחר הבישול ניטל עוקצו והוא משמש להכנת מִשׁרָה שעוזרת בריפוי סתימות בדרכי השתן ובטיפול באבנים בכליות". 


סממני המרפא לסוגיהם נמכרים במרבית החנויות המתמחות בתרופות מסורתיות. עם זאת, ישנם כאלה המיוחדים לקהילה מסוימת: "בחנות אחת בדרום תל אביב, שבעליה ממוצא פרסי, צדה את עיני צנצנת עם הכיתוב 'תרנג'בין'. השם היה מוכר לי מכתבי הרמב"ם ואבן עזרא, ויותר מכך, יש מסורת קרָאית הקושרת שם זה לסיפור המן שירד לבני ישראל במדבר. 


"התרנג'בין הם גרגרי מוהל סוכרי המתגבשים על ענפיו של צמח קוצני בשם הָגָה מצוי. את הסוכר הזה אוספים בעמל רב ויש לו שימושים שונים ברפואה העממית. האם אכן זהו המן, שבני ישראל ליקטו במדבר? ספק רב. בכל מקרה, הגילוי בחנות בדרום תל אביב החזיר אותי לחכמי ספרד וסגר מעגל בן אלף שנה". מחירו של הצמח היה גבוה במיוחד, שכן הוא יובא מפרס והגיע לישראל בדרך לא דרך. בעדה הפרסית - חקר ומצא פרופ' עמר - עושים בו שימוש כחומר משלשל עדין, המיועד לתינוקות, שדי בפירור ממנו מתחת ללשון כדי שיפעל את פעולתו.


בנושא הסדרת פעילות המעיים מזכיר פרופ' עמר גם את הצמח סֶנָה [Senna], את אבטיח הפַּקוּעה ואת כסִיית האבוב [Cassia fistula]: "לשלושתם פעולה דומה וההבדל נעוץ במינון המומלץ. כסיית האבוב היא המיוחסת שבהם, שכן שימשה את הרמב"ם לטיפול בעצירות הכרונית שממנה סבל בנו של צלאח א-דין".  

להמשך הכתבה