גלידה בפיקדילי

עמית נויפלד











באמת שחשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל בחורה צעירה ונורמטיבית למראה, שאוחזת גביע גלידה (לפי הצבע ניחשתי שבטעם פיסטוקמצלמת אותו ממספר זויות על רקע כיכר פיקדילי שבלונדון, זה כבר היה שיא חדש לכל הדעות. הקור ששורר בשעות הערב בעיר אכן הבטיח שהגלידה תצלח בחיים את סשן הצילומים, אבל אני לא משוכנע שנותר עוד טעם לאכול אותה אחרי שכבר שותפה ברשת, וכעת מה שבאמת חשוב זה רק מספר הלייקים והתגובות שיתקבלו.















מבט מסביב הבהיר שהנערה עם הגלידה לא היתה כה חריגה בנוף המקומי. מסביב למזרקה התרוצצו עוד מאות אנשים שאחזו בידיהם מצלמות, סמארטפונים וטאבלטים, והיו עסוקים בהנצחתם של רגעים מאושרים. הכיכר עצמה, מן הראוי להודות, משמרת את מעמדה כמוקד מרכזי של קדחת התיעוד עוד מהימים הטרום דיגיטליים, ואני די משוכנע שבאחד האלבומים המשפחתיים עדיין מצהיב צילום שלי ושל אחותי, יושבים על מדרגות הכיכר, נשמעים להוראות הבימוי של הורינו ומתקרבים ככל שהביישנות שלנו מאפשרת לחבורה רועשת של פנקיסטים צבעוניים.

ועדיין, אני מרגיש כי בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי באופן בו אנחנו חווים את מה שנהוג לכנות "אטרקציות תיירותיות", עד שנכון להיום מן הראוי לשאול האם מוקדי משיכה אלה עדיין עונים על הדרישה הבסיסית להגדרה של "חוויה" (על פי האקדמיה ללשון: התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז), או אפילו של "לחוות" (להתנסות, לקחת חלק).

שתי סיבות מרכזיות מערערות לטעמי על היכולות שלנו להתייחס לאטרקציה תיירותית כאל חוויה אמיתית – ראשית קיים עניין הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד. בעבר הלא רחוק צילום היה עניין מורכב ולא זול במיוחד. אני זוכר את חרדת הקודש והשמחה שאפפה אותי כאשר קיבלתי לידי את מצלמת הפוקט הראשונה שלי, ארוכה, צרה, נפתחת במשיכה ובעלת פילם קטן במיוחד מתצרת קודאק (הליין הראשון של המצלמות הזולות ייתכן), ואת המחשבה שהייתי משקיע לפני כל צילום שנלקח – בכל פילם היו רק 24 תמונות, ועלות הפיתוח עמדה על סכום שהיווה פחות או יותר את רוב הכסף השבועי הנזיל שלי (דמי הכיס).

להמשך הכתבה