איך גילה המדע את גילו של כדור הארץ



כתב: רן לוי






























ישנן שאלות פשוטות-לכאורה, שכשאתה מנסה לענות עליהן – אתה מגלה שבעצם, הן מסתירות מאחוריהן מורכבות די גדולה. למשל, 'איך באים ילדים לעולם?' או 'אבא, למה העיניים שלך כל כך אדומות?'. גם השאלה 'מהו גילו של כדור הארץ?' מסתירה מאחוריה מורכבות גדולה שכזו. כשנגשו ראשוני החוקרים לנסות ולענות עליה באופן מדעי, הם גילו עד מהרה שכדי לעשות כן – עליהם לענות קודם כל על סדרה של שאלות קשות אחרות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. למשל, האם בכלל הייתה התחלה לכדור הארץ, ואם הייתה התחלה – כיצד הוא נוצר? מדוע נראה עולמנו כפי שהוא נראה היום, והאם בעבר היה נראה אחרת? שאלות אלה משכו אליהן חוקרים ממגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות: אסטרונומיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה ועוד – ואל הקלחת הזו נשאבה, כמובן, גם התאולוגיה הדתית, שהזריקה לתוך הדיון מימד שונה ונפיץ במיוחד של מורכבות.

אנחנו במדבר של אריזונה, בארצות הברית. הרוח שאתם שומעים ברקע היא מכיוון שאני עומד על צוק די גבוה, בקצה הצפוני של מכתש ענק.

שמו הרשמי של המקום הזה הוא 'מכתש ברינגר' (Barringer) – אבל כולם קוראים לו 'מכתש המטאור'. לפני חמישים אלף שנים פגע כאן אסטרואיד גדול, והשאיר אחריו מכתש עצום, בקוטר של כמעט שני קילומטרים ובעומק של מאה ושבעים מטרים.

 















מכתש המטאור (ויקיפדיה)

מכתש המטאור הוא אתר תיירות מפורסם למדי ויש כאן כמה וכמה אנשים סביבי בנקודת התצפית, אבל לא זו הסיבה שאני פה. אני כאן כיוון שבנקודה זו, בלב המדבר, נמצאה התשובה לשאלה שסיקרנה מלומדים עוד בימי יוון העתיקה: בן כמה כדור הארץ? אני מניח שזה נשמע קצת מוזר. מה הקשר בין סלע גדול שהגיע מחגורת האסטרואידים, אי שם בין מאדים וצדק, לשאלת גילו של כדור הארץ? עוד נגלה.

ההגמון ג'יימס אושר
עד סביבות המאה ה-16, וגם לא מעט שנים לאחר מכן, התשובה המקובלת לשאלת גילו של כדור הארץ הייתה כששת אלפים שנה, והיא הייתה לקוחה, כמובן, מתוך ספרי הקודש. אבל זו תהיה טעות לחשוב שהתאולוגים שעסקו בנושא היו כולם אנשי דת פנאטים שקיבלו את הכתוב בספר בראשית כלשונו, ולא הסכימו להביט ימינה או שמאלה. חלק לא מבוטל מהם היו אנשים מבריקים שהשקיעו לא מעט מחשבה בעניין – אך לרוע מזלם, המסגרת המחשבתית שלתוכה גדלו לא הייתה בשלה מספיק כדי לאפשר להם להגיע לתשובה הנכונה. כפי שעוד נראה בהמשך, הדפוס הזה של חוקרים מבריקים המסתמכים על הנחות יסוד שגויות – יחזור על עצמו שוב ושוב לאורך השנים.

הדוגמה הבולטת ביותר לדיכוטומיה הזו היא זו של ההגמון האירי ג'יימס אושר (Ussher). כשסופרי מדע פופולרי מודרנים, כמוני, רוצים להדגים עד כמה הייתה החשיבה הדתית נחשלת ונוקשה בימים עברו, הם נותנים את הדוגמא של ההגמון אושר שבשנת 1650 הגיע למסקנה שכדור הארץ נוצר בעשרים ושלוש באוקטובר, שנת 4004 לפני הספירה, בשעה שש בערב. שש בערב! הה! איזה אידיוט! נכון?

אז בואו נעשה צדק עם ג'יימס אושר. נכון, הוא היה איש דת, ראש הכנסיה האנגלו-אירית, אבל קריאה בביוגרפיה שלו מגלה שאושר היה יותר חוקר ומלומד מאשר איש דת, וכנראה העדיף לכתוב ספרי היסטוריה מאשר לנהל טקסים דתיים. למעשה, אושר כלל לא ניסה למצוא את התאריך והשעה המדוייקים שבהם נוצר העולם. התשובה שנתן הייתה חלק מתוך מחקר שאפתני בהרבה: הוא ניסה ליצור כרונולוגיה שלמה של כל ההיסטוריה האנושית, או לפחות ההיסטוריה של אירופה והמזרח הקרוב – מראשית הזמן ועד ימיו. ספר בראשית נותן כרונולוגיה לא רעה בכלל מאדם וחווה ועד תקופתו של שלמה המלך, פחות או יותר – אבל זה רק חלק קטן יחסית מתוך ההיסטוריה האנושית כולה. כדי להשלים את התמונה, אושר נעזר במגוון רחב מאד של מקורות היסטוריים – שרובם היו חוץ מקראיים, וחלקם הגיעו בכלל מתרבויות של עובדי אלילים כגון הפרסיים, היוונים והרומאים. אושר הצליב את הכרונולוגיות השונות באופן מתודי ויסודי כדי לגלות מתי עלה כל מלך על כסאו ומתי התחוללו קרבות מפורסמים, והתוצאה הייתה כרונולוגיה היסטורית מקיפה ומדוייקת למדי ביחס למקובל בתקופתו. לכל כרונולוגיה יש, כמובן, נקודת התחלה, וזה התאריך אליו הגיע ההגמון במחקריו.

 

















ג'יימס אושר (ויקיפדיה)

במילים אחרות, מסקנותיו של ההגמון אושר לא היו מבוססות על טיעונים דתיים בלבד, כי אם על מחקר היסטורי מקיף למדי – והוא השתמש בכלים הטובים ביותר שעמדו לרשותו במסגרת המחשבה המקובלת לזמנו. לרוע מזלו של ההגמון השקדן, הנחות היסוד שלו – שכדור הארץ נברא על ידי האל ושהתיאורים בספר בראשית משקפים מציאות היסטורית – היו שגויות ולכן הביאו אותו למסקנה שגויה. אבל הוא לא היה יוצא דופן ביחס לתקופתו. גם אייזיק ניוטון והאסטרונום יוהנס קפלר ערכו מחקרים דומים, וגם הם הגיעו לתשובות דומות למדי לאלו של אושר.

אבל היו גם מלומדים שניסו לפרוץ את המסגרת המחשבתית התיאולוגית, והצביעו על חוסר התאמה בין התיאורים התנ"כים והעדויות בשטח. ליאונרדו דה-וינצ'י, לדוגמה, חקר מאובני קונכיות שנתגלו במרחק גדול מאד מהים. ההסבר המקובל לתופעה הזו היה שהקונכיות נישאו למרחק על ידי השיטפון הגדול של המבול של נוח – אבל דה-וינצ'י פקפק בו. כך כתב באחת ממחברותיו:

"אם השיטפון נשא את הקונכיות למרחק של שלוש מאות וארבע מאות מייל מהים, הוא היה נושא אותן יחד עם עצמים טבעיים אחרים בערבוביה גדולה. אבל אפילו במרחק כה גדול מהים, אנחנו רואים את הצדפות צמודות זו לזו [במושבות], וגם שאר היצורים הימיים [המאובנים] מקובצים יחד. [מאובנים של] קונכיות [שמטבען חיות] בנפרד זו מזו, התגלו רחוקות אחת מהשניה – ממש כפי שאנחנו מוצאים אותן בימינו בחוף הים."

התעוררותו של המחקר המדעי במאה ה-17 הביאה לכך שיותר ויותר חוקרים יצאו לשטח וערכו תצפיות גיאולוגיות, אבל ממש כמו ההגמון אושר – הפרשנות שנתנו לממצאים שחשפו הייתה מבוססת על מסגרת מחשבתית שהייתה עדיין דתית בעיקרה. למשל, הדיפלומט הצרפתי בנואה דה מאִילֶה (De Maillet), שבמסגרת מסעותיו המדיניים ביקר בערים רבות סביב הים התיכון ובפרט בערי נמל עתיקות כגון אלכסנדריה וקרתגו. דה מאילה, שהיה גם גיאולוג חובב, הבחין שרציפי הנמל בערים עתיקות אלה היו גבוהים בכמה וכמה מטרים מעל מפלס הים הנוכחי – ומכאן הסיק שמפלס הים התיכון בימי קדם היה גבוה יותר מבהווה. המדידות שערך לימדו אותו שמפלס הים ירד בקצב ממוצע של כעשרה ס"מ בכל מאה שנים.

דה מאילה יצא מתוך הנחה שהמבול התנ"כי כיסה את פסגות ההרים הגבוהות ביותר – כאמור, הנחה מקובלת בתקופתו – וחישב כמה זמן לקח לים התיכון להגיע למפלס הנוכחי שלו. התשובה? כשני מיליארד שנים. המספר הזה עמד, כמובן, בסתירה מוחלטת לתיאור המילולי של הבריאה בספר בראשית – ולכן אפשר גם להבין מדוע חשש דה מליאה שפרסום מסקנותיו יכעיס את הכנסייה ויפגע בקריירה הדיפלומטית שלו. הוא כתב את הדברים בספר שיצא לאור רק עשר שנים אחרי מותו, וגם אז – הספר נכתב כיצירה בדיונית: דו-שיח בין מיסיונר צרפתי ומלומד הודי בשם תליאמד (Telliamed, שזה 'דה מאליה' בצרפתית, במהופך) השוטח בפני המיסיונר את תגליותיו.
אגב, אם תהיתם – היום אנחנו יודעים לומר שקצב שינוי מפלס הים כלל אינו קבוע לאורך השנים, ושמפלס האוקיינוסים עלה וירד פעמים רבות במהלך חייו של כדור הארץ. בעתלית למשל, ממש מול הבית שלי, נמצא כפר ניאוליתי מלפני כשמונים אלף שנה, שהיום שקוע בעומק של כמה מטרים מתחת למים.

קטסטרופיזם

במרוצת השנים, ככל שהתקדמו המדע והחשיבה הרציונלית, הלכה והתפוגגה האחיזה שהייתה לדת על הלך המחשבה של המדענים. יותר ויותר חוקרים העזו לפרסם ברבים השערות שהטילו ספק בהנחת המוצא לפיה כדור הארץ הוא בסך הכל בן 6000 שנה. למשל, חוקר צרפתי בשם ג'ורג' לואי קומטה דה בופו (De Buffon) ששיער שכדור הארץ נוצר כשכוכב שביט שפגע בשמש קרע ממנה פיסות חומר גדולות. דה בופו הכניס כדורי ברזל גדולים לכבשן וחימם אותם עד שזרחו באור לוהט, ומדד כמה זמן לקח להם להתקרר לטמפרטורת החדר. את הנתון הזה השליך על כדור בגודל כדור הארץ, והגיע למסקנה שחלפו שבעים וחמישה אלף שנים מאז נפרד כדור הארץ מהשמש: תוצאה שגויה, כמובן, אבל מהפכנית מעצם העובדה שדה בופו הגיע אליה מתוך ניסוי מדעי וחישוב מתמטי, בניגוד לקריאה בספר בראשית ומחקר היסטורי. חוקרים אחרים הציעו רעיונות מקוריים אחרים, כמו למשל חישוב הזמן שלקח לים להפוך למלוח בעקבות מינרלים שהביאו אליו הנהרות.

כעת, כשכבר לא היו כבולים לתאולוגיה, ניסו המדענים למצוא הסברים אחרים לשאלות יסודיות בתחום הגיאולוגיה, כגון – איך נוצרו ההרים והעמקים? לתשובות לשאלות האלה תהיה השלכה ישירה גם על שאלת גילו של כדור הארץ, כמובן. בשלב זה, כפי שקורה לא מעט בעולם המדע, נחצו החוקרים לשני מחנות עיקריים, שכל אחד מהם תמך בהסבר אחר: ה'קטסטרופיסטים' וה'יוניפורמיסטים'.

אחד המדענים הבולטים של מחנה הקטסטרופיסטים היה הצרפתי ג'ורג' דה קובִייֵה (De Cuvier), המוכר יותר בתוארו 'הברון דה קובייה'. דה קובייה חי בימי המהפכה הצרפתית, תקופה סוערת במיוחד בדברי ימיה של צרפת שבמהלכה כמה וכמה מהמדענים הצרפתיים הדגולים ביותר, כדוגמת אנטואן לבואייזה למשל, סיימו את חייהם מתחת לגיליוטינה. מבחינה זו, עצם העובדה שדה קובייה הצליח להחזיק במשרה ציבורית כמפקח על החינוך במשך עשרות שנים, תחת שלושה משטרים שונים – הממשלה המהפכנית הרצחנית, האימפריה של נפוליאון והמשטר המלוכני שאחריו – ועדיין למות בשלווה במיטתו, היא לכשעצמה הישג שאסור לזלזל בו.






















ג'ורג' דה קובִייֵה (ויקיפדיה)

אבל פרט ליכולת השרידות המופלאה שלו, דה קובייה נחשב גם למומחה הגדול ביותר של ימיו לאנטומיה של בעלי חיים. הוא זה שתרם, יותר מכל מדען אחר, להשתרשות הרעיון של 'הכחדות' בחשיבה המדעית: דהיינו, ההבנה שחלק מהמאובנים שמתגלים בקרקע שייכים לבעלי חיים קדומים שנכחדו ברבות השנים. בעקיפין, ההכרה בכך שהיו המון מיני בעלי חיים שנכחדו לאורך ההיסטוריה עזרה מאד למדענים להשתחרר מהתפיסות המוקדמות  לפיהן כדור הארץ הוא רק בן 6000 שנה.

כאמור,  דה קובייה לא היה גיאולוג בהכשרתו אבל העיסוק במאובנים הביא אותו לקחת חלק גם במחקר הגיאולוגי. הוא האמין שכדור הארץ נמצא במצב יציב וקבוע במשך רוב רובו של הזמן, ומדי פעם מתרחש איזה אירוע פתאומי ואלים – התפרצות הר געש, רעידת אדמה חזקה וכו' – שבבת אחת מרים הרים וחורץ עמקים, וגם גורם באותה ההזדמנות להכחדתם הפתאומית של מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. זו היתה תמצית הרעיון של 'קטסטרופיזם', שהיה פופולרי למדי בקרב החוקרים בתחילת המאה ה-19. אחת מאותן קטסטרופות פתאומיות הייתה, כך האמין דה קובייה, שטפון גלובלי אדיר – מעין צונאמי כלל-עולמי.

אני יודע על מה חושבים: המבול של נוח. איזה עוד שטפון גלובלי אנחנו מכירים? אבל  דה קובייה לא היה אדם דתי – או בכל אופן, לא דתי אדוק – וההשערה שלו לגבי השטפון הגלובלי לא בהכרח הייתה קשורה למבול התנ"כי. כמו רבים אחרים בזמנו, דה קובייה היה מודע לכך שתיאורים אודות מבול או שיטפון גדול מופיעים לא רק בתנ"ך היהודי, אלא במגוון רחב מאד של תרבויות עתיקות אחרות  – מהודו ועד סין. אם כל התרבויות האלה מזכירות שטפון גדול, שיער דה קובייה, הרי שיתכן מאד שבאמת התרחש אירוע קטסטרופלי שכזה אי שם בראשית ימי ההיסטוריה, אירוע שהשאיר אחריו שברי זכרונות ומיתוסים בכל רחבי העולם. זה לא חייב להיות שיטפון מעשה ידי האל, ובטח ובטח שהוא לא התרחש לפני כמה אלפי שנים ספורות – אבל בכל זאת, שיטפון גדול.

בהתחשב בידע המדעי באותה התקופה, הקטסטרופיזם הייתה תיאוריה מדעית סבירה ולגיטימית. אף אחד לא אמר שאם ההרים הם תוצאה של אירועים אלימים ופתאומיים, אזי מה שכתוב בספר בראשית הוא בהכרח נכון, ושכדור הארץ חייב להיות בן 6000 שנה. אדרבא: אולי כדור הארץ קיים מיליארד שנים, ומדי כמה מיליוני שנים מתחולל שטפון אדיר או רעידת אדמה. מי יודע.

הבעיה הייתה שאחרי מותו של דה קוביה בשנת 1832, הרבה תיאולוגים נוצרים שלא היו מוכנים לוותר על הרעיון של הבריאה האלוהית, 'חטפו' את הרעיונות של דה קובייה ועיוותו אותם לצרכיהם. חלק מהתרגומים לספריו של דה קובייה, ובמיוחד התרגום לאנגלית – לא תורגמו בצורה אותנטית אלא עיוותו את דיעותיו כדי ליצור את התחושה שדה קובייה תמך בתיאור התנ"כי של המבול של נוח ובבריאה האלוהית בכלל, ומכאן שגם האמין שכדור הארץ הוא רק בן 6000 שנה. אבל במאה ה-19, כאמור, היו חוקרים רבים – ובמיוחד באנגליה ובסקוטלנד – שכבר לא היו מוכנים לקבל את סיפור הבריאה התנ"כי, והעיוות הזה יצר לדה קובייה תדמית לא מוצדקת של מדען שמרן ו'מאובן'. רק במאה העשרים חזרו היסטוריונים אל כתביו המקוריים של דה קובייה והשיבו לו חלק מהכבוד המדעי שהגיע לו בזכות מחקריו .

להמשך הכתבה