אייקונים מוטוריים מהעבר, וחלומות ילדות רוויי בנזין, מביאים אותי להיות נוסטלגי.

לאן מביא אותך מבט בוגר, בורגני וטכנולוגי, על אותן מכוניות שפעם בנו לנו חלומות.

טל אבן, Even Better , ייעוץ וקניינות פרמיום. 










התנעה



בוקר. אחרי הקפה, העיתון והנשיקה לאשה, יוצאים לאוטו.
משתמשים במפתח אמיתי, כזה שפותח דלתות בסיבוב, על מנת לפתוח את דלת הנהג. מתחילים בתהליך ההתנעה. טקס.
משיכת צ'וק ידני, לחיצה כפולה על דוושת התאוצה וניסיון התנעה.
סטרטר ניעור לחיים וממאן להניע את המנוע. ניסיון שני. שלישי. ברביעי המנוע מתעורר לשניותיים וכבה.
ממתינים. לא להציף את הקרבורטור.









מנסים שוב, מנוע מקרטע. מחזיקים גז יציב עד שהמנוע מתחמם מעט ומתייצב.
קלאץ, הילוך אחורי. לא נכנס. חריקה. נכנס. תחילת תנועה. המנוע כבה. מניעים שוב, מייצבים טורים, לפי שמיעה מאחר ואין שעון טורים ברכב. מתחילים בנסיעה.
מגיעים לרמזור ושוב, מייצבים טורים. אחרת המנוע שוב ייכבה.
דרמה.
פעם היינו סבלניים, סלחניים. זה היה חלק משגרת הבוקר בחיים שלנו.
איש לא דמיין שבישראל של 2016, יש שיכנסו לאחר מכן לדף הפייסבוק של היבואן, ויעשו שיימינג על ה"חוויה הקשה" מהבוקר.

ספורט

רודוס, 1998. אשתי ואני ישובים בויטרה שכורה חמודה להפליא, בדרכנו מעיר הבירה של האי לעבר מונוליטוס. היה זה כביש הררי מפותל, מהסוג המוכר לנו, דומה לזה שנמצא בין ראש פינה לצפת.
לפתע, משום מקום, מגיח פורד סיירה קוז'וות', עוקף אותי במהירות הבזק, וטס לעבר הסיבוב הבא, כאשר רק השריקה של יניקת האוויר במגדש הטורבו, וקול הבריטון הנמוך של האגזוז, נשמעים בדואט משכר, שגרם לעולם לעצור לרגע מלכת.
פניתי לעבר זוגתי שתחיה, שאף היא הביעה התפעלות ממה שקרה כעת, למרות שהנושא מדבר אליה כשם שמרק מיסו מדבר אל תושב רואנדה, ולאחר תיאור נרגש של סוג הרכב, סיננתי לעברה, שיום אחד יהיה לי כזה. יום אחד.
כל חובב רכב השייך לטווח הגילאים הזה, שאיפשר לו ליהנות ממוטוריקה של שנות השמונים, ודאי יודה שמדובר היה בפנטזיה מוטורית, ואייקון שנמצא גבוה ב" wish list" שלו לעתיד.
הרכב הזה נחשב אז לסמי אקזוטיקה, אדרנלין טהור, משהו בין פיז'ו  GTI205 לבין פרארי טסטה-רוסה.
והנה, כמעט 2 עשורים לאחר מכן, מביטים בדף הנתונים היבש של הקוז'וות'. האגדה של פעם.
קצת יותר מ-200 כוחות סוס. קצת פחות מ-7 שניות למאה קמ"ש.
ופתאום זה מכה בך, שזוגתך המוטורית, בה אתה מבלה מדי יום בפקקי ישראל המתרבים, הינה בעלת נתונים די דומים לאותה פורד מיתולוגית.
המוח אומר לך שביצועים זה ביצועים. אצן בריצת 100 מטרים יזכה באליפות לפי שעון העצר. איש לא ישאל ולא יחקור כיצד ביצע את הריצה. מה קרה במהלכה.
אבל הלב מזכיר לך, שבעולם האמיתי, כמו בעולם האמיתי, ביצועים זה לא רק דף נתונים, כשם שדוגמנית זה לא רק 90-60-90.
הסאונד, הדרמה, החיבור הישיר למכונה, הם אלה שמייצרים באמת את החוויה.
משהו שחסר היום לרוב המכוניות הספורטיביות החדשות. וקוראים לו אופי.     










 
שיפוצים 

העולם צועד בצעדי ענק לכיוון מכוניות אוטונומיות.
התהליך יהא הדרגתי. ראשית הנהג ייהפך ל"בקר" או "פקח", ואז בכלל יהפוך ל"נוסע". כמו כל אחד מיושבי הרכב.
"נהג" או "נהגת", יכנסו לפנתיאון המילים הגנוזות, השייכות לעבר, בדיוק כמו מה שקרה עם "לחייג" או "חוגה", "תקליט", "קלטת" או "אסימון".
יש בזה המון טוב.
הרכב ידע מתי לבלום, מתי לפנות, יתקשר עם רכבים אחרים שעל הכביש, ואפילו עם התשתית, שתדע להתריע בפני קרח על הכביש או בגין רמזור תקול.
רוב תאונות הדרכים יימנעו, והחשיפה לטעויות אנוש, כמעט ותיעלם מן העולם.
יושב הרכב, לשעבר "הנהג", יוכל להתפנות לנושאים חשובים אחרים, מבלי שהדבר יסכן אותו. אפילו אם יסמס בעת הנסיעה.
אולם, כשם שכיבוס כתם מחולצה עלול "לנקות" גם את צבע החולצה המקורי ולהפכה לדהויה, כך התהליך המתואר לעיל עלול לסחוף איתו ולהעלים לנצח את חדוות הנהיגה.
במכוניות של פעם, נדרש היה הנהג לעבוד קשה. גיר, ידני כמובן, שלא תמיד נכנס לאן שתחפוץ. דוושת קלאץ' סרבנית, שעלולה היתה לעייף את הרגל, במיוחד בתנועה עירונית איטית.
לא היה מזגן. מקסימום מאוורר קטן שהוברג לדש בורד.
בלימה מתוגברת? הגה כוח? גיר אוטומטי? מולטימדיה? מצלמות רוורס? בקרת אקלים ושיוט? חימום ומיזוג במושבים? נו באמת.
גם אמצעי הבטיחות לא היו, והנהג נדרש היה להיות מיומן הרבה יותר. ABS, כריות אוויר, קורות חיזוק בדלתות, הגה קורס בתאונה, בקרות יציבות ומשיכה, מה לא.
ואם לא די בכך, חגורות בטיחות לא היו מאחור, וגם במושבים הקדמיים נראה היה שמדובר בהמלצה בלבד. בוסטרים? כסאות תינוק עם עיגוני איזו-פיקס? הא, מדע בדיוני.
הנהג בא אז לעבוד, ולהיות מאד, אבל מאד, אחראי למעשיו. לא הייתה טכנולוגיה ששמרה עליו. לא היו מחשבים שמנעו ממנו לטעות, או לתקן טעויות שעשה.
אבל כמה קסם היה אז במכוניות ללא כל השיפוצים. ללא עזרה. ללא בוטוקס וללא סיליקון.
 
גודל הסלון
מעשור לעשור, שוק הרכב מתפתח ונהייה מבלבל יותר ויותר.
המון סגמנטים, המון תצורות רכבים.
אם פעם היה רכב קטן, משפחתי, מנהלים, מסחרי ושטח, הרי שמספר הקטגוריות גדל מאד, ובכל קטגוריה יש תתי דגמים. מבול של סוגים ואפשרויות.
יתרה מכך, המכונית המודרנית טופחת במימדיה כל הזמן, ומשוואת ה"מקסימום פח במינימום שקל" עובדת היטב. זה מאד מחניף. הן לקונה והן ליצרן.
ניקח דוגמה:
בשנות ה-80, נמכרה ה-ב.מ.וו 518 דאז, שיוצרה בין השנים 1981-1988, כמכונית פאר גרמנית.
המכונית הייתה מרשימה, ושידרה החוצה אריסטוקרטיה אנינה, לבעלי יכולת כלכלית נאותה.
וכעת אשווה אותה, ברמה של נתונים יבשים וטכניים, ובאופן כמעט בוטה, למוביל הלאומי, המשפחתומטית האולטימטיבית, המזדה 3 שנמכרת בישראל ב-2016.
ובכן, למעט מימד האורך של המכונית, העומד לטובת הב.מ.וו ההיא (ארוכה ב-3.5 ס"מ בלבד מהמזדה), היא צרה יותר בכ-10 ס"מ תמימים מהמזדה, נמוכה בכ-4 ס"מ, בסיס הגלגלים שלה, נתון חשוב למכונית סלונית המיועדת להסיע את יושביה בנוחות גם בחלקה האחורי, קצר בכ-8 ס"מ שלמים מהמזדה, ואפילו משקלה של המכונית נמוך יותר בכ-150 ק"ג מהמשפחתית.
מבט קצר לעבר דף הביצועים מציג 4 הילוכים ידניים בסאלון של שנות ה-80, לעומת 6 הילוכים אוטומטיים; 103 כ"ס בבווארית אל מול 120 כ"ס בזו הלא יומרנית מיפן, היפנית מאיצה בשנייה מהר יותר למאה, ומהירותה הסופית גבוהה אף היא בעשרה קמ"ש אסורים בכבישינו.   
פאר סלוני מול משפחתית ללא יומרות, והנה מימד הזמן עשה שמות בפרופורציות, ובכלל בטרמינולוגיה שלנו – מה זה מפואר, מה זה גדול. מעשור לעשור, אנו מתברגנים, דורשים הרבה יותר, וסולחים הרבה פחות.
אבל שוב, לבאוורית ההיא היה אופי, היה ייחוד, היה משהו שהבחין אותה מעדר המכוניות. משהו שקצת הולך לנו לאיבוד במכלול השיקולים העסקיים, הקרים והנכונים פוליטית.

והנה, אני מוצא עצמי מזמזם שוב ושוב את שירו של יהורם גאון הנפלא, שגם הוא מחפש עדיין את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן.


www.evenbetter.co.il