איחוד איטליה וג'וספה גריבלדי 

כתב: גילי חסקין


 







איחוד איטליה (Risorgimento, מאיטלקית: תחייה, התעוררות) הוא תהליך פוליטי וחברתי שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19, במקביל להתעוררות הלאומיות בחלקים רבים באירופה, והביא לאיחוד המדינות והנסיכויות שבחצי האי האפניני למדינה אחת בשם ”איטליה". מדובר בתהליך שראשיתו בתום המלחמות הנפוליוניות באירופה וסיומו בתום מלחמת צרפת ופרוסיה . אם כי גם לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיבה איטליה את גבולותיה ואף תבעה את דלמטיה, קורסיקה וניס.

 
רקע
מאז נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה, הייתה איטליה מפוצלת לישויות מדיניות רבות שגובשו סביב ערי-מדינה מרכזיות. עושרה ומורשתה ההיסטורית של האימפריה הרומית משכו אליה כוחות רבים וחזקים שנאבקו על השליטה בחצי האי האיטלקי, והשאירו את איטליה מפוצלת ומשועבדת. לכול אורך ימי הביניים, שלטו על חלקים ממנה שליטים זרים: הביזנטים, הפרנקים, המוסלמים, הגרמנים ועמים אחרים.
גורם חשוב נוסף הוא הכנסייה הקתולית, שמרכזה ברומא, שבנוסף לתפקידיה הדתיים נטלה לעצמה גם תפקיד מדיני, ובמשך למעלה מאלף שנים הלכה וגברה עוצמתה המדינית והכלכלית. עם הזמן יצרה הכנסייה מדינה משלה במרכז איטליה, הלא היא מדינת האפיפיור, סירבה לוותר על עצמאותה ועל נכסיה, והיוותה בכך אבן נגף משמעותית בדרך לאיחוד איטליה.
המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15, הביאו לעשרות שנים של מלחמות בין צרפת לספרד ומדינות ערי איטליה על אדמת איטליה
[1]. עם סיומן, בשנת 1559, הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגית. מלחמת הירושה הספרדית[2] הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות תחת שלטון זר.
הרגשות הלאומיים שהובילו לאיחוד איטליה החלו להתעורר בתקופת נפוליאון בונפרטה. הוא  פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון צרפתי ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים. מספר המדינות האיטלקיות צומצם, מדינת האפיפיור בוטלה, ממלכת סרדיניה שלטה אך באי סרדיניה, ואילו בדרום שלטה ממלכת נאפולי
[3], שעליה הציב נפוליאון כמלך את אחיו ז'וזף בונפרטה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, ובצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה הצ'יסאלפינית", שהתקיימה כמדינת בובה צרפתית בין 1802 ל-1805, ולאחר מכן "ממלכת איטליה", שהתקיימה בין 1805 ל-1814. מבנים שלטוניים אלו עודדו את הלאומיות האיטלקית באזורים שנשלטו תחת השלטון הזר, והחלישו את השליטים האזוריים ואת האפיפיור.
להמשך קריאה לחץ כאן 
 
[1] המלחמות האיטלקיות (איטלקית Guerre Italiane del Rinascimento - "מלחמות הרנסאנס האיטלקיות") היו רצף של מלחמות וסכסוכים שהתרחשו באיטליה בין שנת 1494 לשנת 1559. שני הכוחות המרכזיים שפעלו במלחמות הללו היו צרפת תחת שלטונו של פרנסואה הראשון, מלך צרפת ולאחריו בנו, אנרי השני, אל מול האימפריה ההבסבורגית של המלך פרננדו השני, מלך אראגון, ולאחריו קארל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
[2] מלחמת הירושה הספרדית (1701 - 1714) הייתה מלחמה אירופית שפרצה ב-1701 לאחר מותו של המלך הספרדי האחרון מבית הבסבורג, קרלוס השני. קרלוס הוריש את כל שטחו לפליפה, דוכס אנז'וּ (פליפה החמישי), נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. המלחמה התנהלה בשלבים, כשקיסר הקיסרות הרומית הקדושה לאופולד הראשון נאבק להגן על תביעת שושלתו לכס המלך בספרד. בעוד לואי ה-14 החל להרחיב את שטחו באגרסיביות, מדינות אירופיות אחרות (בעיקר ממלכת אנגליה והרפובליקה ההולנדית) נכנסו למלחמה לצד הקיסרות הרומית הקדושה בהתנגדות להתרחבות הצרפתית (ובמקרה של האנגלים, לשמור על הירושה הפרוטסטנטית). מדינות אחרות הצטרפו לקואליציה נגד צרפת וספרד במטרה להשיג שטחים חדשים ולהגן על שטחן הקיים. המלחמה ניטשה לא רק באירופה אלא גם בצפון אמריקה, ששם היא ידועה כמלחמת המלכה אן.
המלחמה התמשכה יותר מעשור והסתיימה בהסכם אוטרכט (1713) ובהסכם רשטאט (1714). בסוף המלחמה, הוסיף פיליפ החמישי למלוך בספרד אך קיבל על עצמו להימנע מאיחוד עם צרפת. אוסטריה השיגה את רוב שטחיה של ספרד באיטליה ובארצות השפלה הדרומיות. בנוסף, תמה ההגמוניה הצרפתית באירופה היבשתית, ורעיון מאזן הכוחות הפך למושג מרכזי ביחסים הבינלאומיים בזכות אזכורו בהסכם אוטרכט.
[3] ממלכת נאפולי הוא כינוי מודרני לישות מדינית שהתקיימה בחציו הדרומי של חצי האי האפניני. בעת קיומה הייתה הממלכה ידועה אף כ"ממלכת סיציליה", שנוסדה לאחר ניתוקו של האי סיציליה מממלכת סיציליה הקדומה, כתוצאה ממרד הערבית הסיציליאנית ב-1282. ברוב שנות קיומה שלטו בממלכה מלך צרפת או מלך ספרד.